בשנת 1560 נתקלה אליזבת הראשונה מלכת אנגליה בתעלומה: מטבעות השילינג הישנים הלכו ונעלמו. אבא שלה, הנרי השמיני, רוקן את קופת הממלכה במלחמות שלו נגד הצרפתים, וכשהוא ביקש למלא אותה שוב הוא פשוט נתן הוראה לייצר הרבה מאוד מטבעות חדשים ממתכות זולות יותר. השילינגים של הנרי השמיני (שנקראו אז "טסטון") היו עשויים מ־25% כסף והשאר ממתכות זולות יותר, ואילו השילינגים המקוריים עשויים מ־92.5% כסף, תו התקן המקובל של "כסף שטרלינג".
אחד מיועציה של אליזבת, כלכלן בשם תומאס גרשאם, הסביר לה שזה טבעם של מטבעות: כסף רע דוחק כסף טוב. כל אנגלי שהחזיק בשילינג ישן הבין בשלב מסוים שהוא יכול להתיך אותו, למכור את המתכת היקרה, ולקבל את שוויה במטבעות שילינג חדשים וזולים. וכך, עם הזמן, מטבעות השילינג הישנים כמעט נעלמו מהמחזור, והציבור נשאר רק עם המטבע שעשוי ממתכות זולות. עד היום, אספנים והיסטוריונים של התקופה מתקשים מאוד למצוא שילינג ישן שלא חורר או נשחק על ידי בעליו, כדי להרוויח עוד כמה גרמים של כסף.
התופעה הזאת של "כסף רע דוחק כסף טוב" אובחנה גם קודם, ומצויה בין השאר בכתבי קופרניקוס ואריסטופנס. זה קרה גם לאימפריה הרומית אחרי שהתחילה לשלב נחושת זולה בדרכמות היווניות. זה קרה לבריטים שוב ב־1717 אחרי שראש המטבעה המלכותית, סר אייזיק ניוטון בכבודו ובעצמו, קבע יחס המרה מופרז בין כסף לזהב וגרם לכל מטבעות הכסף להגר אל מחוץ למדינה. לאמריקנים קרה דבר דומה בתקופת הסטנדרט הכפול: כשפעלו תקן זהב ותקן כסף במקביל, וגם בשנת 1965 כשהחלו לייצר מטבעות של חצי דולר עם הרבה פחות כסף טהור. אפילו ב־2007 נאלצו מחוקקים אמריקנים להתמודד עם תופעת התכה המונית של מטבעות סנט אחד, וחמישה סנט, לאחר שחלה התייקרות ניכרת בשווי המתכות ניקל ונחושת.
גם אצלנו, היהודים, יש מעין זכר לדבר. המשנה בפתיחת פרק הזהב במסכת בבא מציעא יכולה להיראות כמו ניסוח של חוק גרשאם: "מעות הרעות קונות את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות. אסימון קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את האסימון". בפועל, מדובר שם על עניין קצת שונה, אבל גם אנקדוטות נחמד להזכיר. בכל אופן זכה גרשאם, ו־300 שנה אחרי מותו הכלכלן הנרי מקלוד שניסח את החוק, החליט לקרוא לו דווקא על שמו. אם קיימים שני מטבעות בעלי ערך נומינלי (נקוב) זהה, אך לאחד מהם יש ערך ריאלי גבוה יותר באופן משמעותי – הוא ייעלם לאורך זמן. או בפשטות: "כסף רע דוחק כסף טוב".
כל ויכוח הוא "סערה"
לפעמים נדמה שהדינמיקה הזאת באה לידי ביטוי גם בשיח הציבורי. אחד המאפיינים של העידן שבו אנחנו חיים, הוא אסקלציה אינסופית של השפה. אחרי כל ריאיון של ח"כ אנו מקבלים פוש על "מתקפה", כל הפגנה היא "הפגנת המיליון", כל חתונה היא "חתונת השנה", כל ויכוח ציבורי הוא "סערה", וכל ניצחון בכדורגל מחייב את התעלפות השדרנים בשידור חי. מרדף מתמיד אחר העצמת המילים, בניסיון לגרום לנו להתייחס לנסיבות ברצינות רבה יותר. אנחנו מדברים על "אלימות מילולית" ומקווים שתקבל יחס רציני לפחות כמו הרמת־יד פיזית, או מתייחסים לפגיעות מיניות ברף הנמוך יותר של העונש כ"סוג של אונס" כדי להבהיר שאי אפשר לזלזל בהן.
בפועל, זה לא באמת משנה את ההתייחסות. החברה שלנו, והחוק, עדיין מייחסים חומרה רבה יותר למפגינה שדפקה מקל בראשו של השר דיכטר, מאשר למפגין שגידף בחוף הים את השר אקוניס. רובנו, וגם פסיקות בית המשפט, עדיין סבורים שבני סלע הוא אדם איום ונורא בכמה וכמה סדרי גודל לעומת ארז דריגס. המדרג הזה קיים במוחנו בצורה חדה וברורה, אף שבשפה שלנו יש ניסיון מתמיד לטשטש אותו.
באופן דומה, כששר הרווחה הקודם מאיר כהן חיפש איך למתג מחדש את משרדו הוא שינה את שמו ל"משרד לביטחון חברתי" – כי ביטחון מכבדים פה, ומתקצבים, יותר מרווחה. לכן מדברים גם על "ביטחון תזונתי", "לוחמי אש", או "קבינט הדיור". פעם היה לנו בפשטות שר משטרה, אחר כך הומר שמו לשר "לביטחון הפנים", ובן־גביר כבר דאג לתואר המפוצץ "ביטחון לאומי". השפעה על המציאות? טרם נצפתה.
העניין הוא שככל שהתארים מפוצצים יותר, כך משמעות המילים נשחקת. כן, גם מטבעות לשון חשופים ל"חוק גרשאם". וגם אצל מילים, כמו מטבעות, המובן ה"חלש" דוחק את המובן ה"חזק". מסבירים לנו, למשל, שהמילה "נכה", "מוגבל" או "מפגר" מעליבה. הצעת חוק בכנסת שינתה את המינוח בחוקים הרלוונטיים ל"אנשים עם מוגבלות שכלית־התפתחותית". הרצון טוב, כמובן, אבל בפועל ברור שמדובר רק בצירוף חדש שעוד לא צבר קונוטציה שלילית מהסביבה, ובעוד 50 שנה יתביישו מחוקקי העתיד בח"כים חסרי הרגישות של תחילת המאה שהשתמשו בביטוי המעליב "מוגבלות שכלית־התפתחותית".
במקום לעסוק בפער בין הצדדים בצורה ממשית, ברעיונות, בקידום מדיניות – כמות אדירה של אמוציות מושקעת בקרב עצום על משחקי מילים
אם תרצו ללכת עם האנלוגיה עד הסוף, כשהערך הנומינלי של מילה הולך ומרחיב את הפער מהערך הריאלי של הרעיון שהיא באה לייצג, אז המשמעות הישנה שלה יוצאת ממחזור השפה ואנחנו נאלצים להעניק לה ערך נומינלי גבוה יותר בדמות מילות מגה־אקסטרה־אולטרה־היפר חריפות. מה שיכולנו לומר במילה או שתיים, הופך להיות משפט של כמה מילים בעלות "ערך" נמוך יותר, כמו לשלם סכום של 20 שקל בארבעה מטבעות של חמישה שקלים. הסלמה שיוצרת סרבול לשוני ובאה יד ביד עם מרוץ לתחתית של המשמעויות.
נשמע נורא? נהי על אובדן הוד פארה של הלשון שהייתה לנו הוא עניין מקובל אצל טרחנים מקצועיים, ממש לא רק בעברית, וממש לא רק בדורות האחרונים. אבל האמת היא שתהליך דחיקת המשמעויות החוצה מהמחזור הוא טבעי להתפתחות שפה. כל שפה. רוב המילים שלנו היו פעם דימויים יצירתיים ויפים, אך עם הזמן והשימוש של הדוברים משמעותן המקורית נשחקת והן שוקעות למה שהבלשן ד"ר גיא דויטשר כינה "שונית של מטאפורות מתות" – רק כדי לפנות מקום לסלנגים חדשים שייהפכו בבוא העת למטאפורה מתה בפני עצמם. לפי המחקר, זה לא תוצר לוואי של שימוש לרעה בשפה על ידי כל מיני פוחזים נעדרי דמיון וחובבי לעז, אלא בדיוק הדבר שגורם לה להתפתח מדור לדור. אבני הבניין של השפה.
באופן כללי, מילים ומשמעותן הספציפית פחות חשובות ממה שנדמה לנו. אפילו שעל קירות כל בתי הספר כתוב במפורש ש"שפה יוצרת מציאות". בתחילת המאה הקודמת פרחה "היפותזת ספיר־וורף", שגרסה שהשפה קובעת את המחשבה ומשפיעה על תפיסותינו הקוגניטיביות. אלא שלאחר מכן שורה של מחקרים אמפיריים הוכיחו שזה פשוט לא נכון. חלק מהבלשנים עדיין טוענים לקיומה של ההיפותזה "במובן החלש" ולפיה לבחירת המילים נמצאה השפעה מסוימת על הליכי חשיבה שלנו אבל היא מינורית, והוויכוח נמשך. גם כאן, למען האירוניה, המובן החלש דחק את החזק.
בקיצור, אני מאמין שבניגוד לפתגם, רעיונות יוצרים מציאות, ולא מילים. הרעיונות הם אלה שנושאים את הערך האמיתי בשפה שלנו, וחשוב שכולנו נהיה מסונכרנים על מובנן של מילים כדי שנוכל טכנית לתקשר. אבל את המילים הספציפיות אפשר להמיר במילים אחרות ולשמור על אותה משמעות. דתיים אוהבים להזכיר ש"בעשרה מאמרות נברא העולם", אבל את הדרשות על כל תג ותג מוטב להשאיר לכתבי הקודש. גם מפעלות כמו האקדמיה ללשון, שמנסה לספק לנו רגולציה מוסכמת ולהיאבק לעיתים בזרימה הטבעית של התפתחות השפה בפי דובריה, מזכירים את האופן שבו אליזבת וגרשאם נאבקו ב"חוק גרשאם": הם הקימו מפעל שיערוך ענק למטבעות השילינג החדשים, והעניקו ערך נומינלי מעודכן לכל אחד מהם שהכיל מתכת בשווי נמוך יותר ממה שהצהיר המספר שעל גבו.
שלטון משחקי המילים
לאור כל אלה קשה שלא לחוש תמיהה מול המאבקים האחרונים על מכרזי נציבות שירות המדינה או על שלטי ברוכים הבאים בסניפי משרד הפנים בעמק יזרעאל. סגן השר אבי מעוז גייס את האקדמיה ללשון כדי להביא לכך שמכרזי הנציבות ייפטרו מהלוכסן שאִפשר פנייה דו־מגדרית, וח"כ מרב מיכאלי, שאחד מסמליה המסחריים הוא השפה המגדרית, קיימה בתגובה כנס חירום "להצלת זכויות הנשים" בכנסת. משותפת לשניהם האמונה היוקדת, המאגית כמעט, בכוחן של מילים. ארגונים פמיניסטיים מתקנאים בשפה האנגלית השוויונית יותר מהעברית, בזמן שיש בעולם שפות הרבה יותר א־בינאריות כמו אוזבקית, טורקית או פרסית. קשה לומר שזה משפיע דרמטית על התפיסות המגדריות של דובריהן. מהכיוון ההפוך, מעוז מקדיש את המפלגה שלו פחות או יותר אך ורק לטופסולוגיה של שירות המדינה, לנקודות, לפונטים, בתקווה שרגולציה עליהן כלבבו תמנע את "הטרלול הפרוגרסיבי".
ולא שאין פער רעיוני בין הצדדים. יש פער עמוק, וקשה מאוד לגישור. אבל במקום לעסוק בו בצורה ממשית, ברעיונות, בקידום מדיניות – כמות אדירה של אמוציות מושקעת סביבנו בשנים האחרונות בקרב עצום על משחקי מילים לכל רוחב החזית. אלה דורשים לרגלץ את השפה בהתאם לערכים ליברליים, בעוד אצל השמרנים האנרגיה הזאת מביאה רבים לתחושת רדיפה, לבכי, למאמץ־שווא במלחמה שממוקדת אך ורק במילים, במקום בתוכן שהן נושאות איתן.
התסכול הזה, לפחות אצלי, התפרץ השבוע בענק עם החוק בעניין עילת הסבירות. מעולם לא בכו רבים כל כך, או עלצו בשמחת מנצחים, על התפתחות שקיומה במציאות עשוי לגעת כמעט אך ורק למישור משחקי המילים. בלי להיכנס לוויכוח המלא ולסוגיות הקולינריות של הסלטים והסלמי, תומכי החקיקה טוענים שעילת הסבירות שנהוגה בישראל זקוקה לצמצום כי היא מאפשרת מצב שבו "בית המשפט מכריע בשאלות שבמחלוקת על פי דעותיהם ותחושות הצדק של שופטי ההרכב", כפי שכתב השופט סולברג במאמרו המפורסם. הרעיון הוא להפסיק את התופעה הזאת.
הם גם נופפו בדברים שאמר האיש שהרחיב אותה במו ידיו, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק בוועידת "מקור ראשון" כבר ב־2019: "אני מוכן לבטל את עילת הסבירות, היא מילאה תפקיד חשוב אבל יכול להיות שהגיע זמנה". אלא שמי שיצפה בקטע המלא יראה שמשפט אחד לאחר מכן הוא הסביר ש"זו לא כותרת, זה פסיק". למה? משום שבמקומה תבוא עילת המידתיות שכוללת בתוכה מבחן שבמסגרתו השופט בודק אם "יש איזון ראוי בין התועלת בחוק לבין הנזק שהוא גורם. האיזון הראוי בין התועלת לבין הנזק, הוא הוא הסבירות".
"אז מה עשינו?" הקשה המראיין ד"ר יהודה יפרח, "ויתרת על הסבירות כדי להכניס אותה מהדלת האחורית של המידתיות?" וברק ענה: "לכן עבדך הנאמן אמר כבר כמה פעמים, 'מי שלא רוצה סבירות, שיציע משהו יותר טוב'. אני מציע משהו יותר טוב, וזו המידתיות". אם ברק צודק, החלפת הסבירות במידתיות תיתן את אותה גברת רעיונית בשינוי אדרת מילולית. ולכן אם היא עומדת בפני עצמה ובלי מהלכי חקיקה נוספים – הדרמה משני הצדדים מעידה שעוד לא נגמלנו מהענקת משקל־יתר לפסיקים, במקום לרעיונות שמבוטאים ביניהם.
השבוע פרסם ברק הודעה שמתנערת מהשימוש בשמו, ולפיה הוא "מתנגד להצעת החוק לביטול או צמצום עילת הסבירות בכל תוקף", מפני שהיא "תפגע באופן קשה בערכי היסוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והיא מאיימת לערער את שלטון החוק, המִנהל התקין, טוהר המידות בשלטון וזכויות היסוד של כל אדם בישראל". ה"פסיק" הפך לחתיכת פסקה, אבל לא היו בהודעה נימוקים לפער בין ההתבטאות אז והיום.
בכלל, הוויכוח ארוך השנים בין האקטיביסטים ובין השמרנים בעולם המשפט רווי בדיונים על תעלולים מילוליים. "דבר חוק של כנסת ישראל איננו 'ספרות יפה'" – זה שוב השופט סולברג, הפעם בהקשר של "הפרשנות התכליתית", גם היא מבית מדרשו של ברק. "הקורא אינו רשאי לפרשו כפי אמונתו והבנתו בניגוד מוחלט לכוונת המחבר". מנגד, גם המונח "קץ הדמוקרטיה" עבר שימוש אינפלציוני בידי שופטים בדימוס שמזהירים מחקיקה משפטית, עד שמשמעותו הדרמטית נשחקה בעיני הימין, בעוד השמאל־מרכז מתייחס אליו כעת ברצינות גמורה. או אם תרצו, הוויכוח כרגע הוא אם יש פער בין הערך הנקוב של הדמוקרטיה הישראלית, לבין מה שהיא שווה באמת.
