במחנה הימין התקשו השבוע להבין את עוצמת התגובה בעקבות מה שנתפס כשינוי מינורי למדי בעילת הסבירות, אולי השינוי הכי פחות משמעותי במסגרת הרפורמה המשפטית. משמאל תיארו זאת כהקמתה של דיקטטורה, וגם המנגנון שבאמצעותו תוקם הדיקטטורה הזאת הובהר היטב: ג'ובים. מהשבוע, כך מאמינים רבים, ממשלה נטולת רסן משפטי בדמות עילת הסבירות, תמנה כל אדם לכל תפקיד, ואיש לא יוכל לעצור אותה.
"זה פתח ענק, פשוט תהום, לשחיתות שלטונית, ג'ובים וכספים למקורבים ומינוי בובות על חוט. זה נזק אדיר למנהל התקין ולניקיון הכפיים של מדינת ישראל", התריעה חברת הכנסת מירב כהן מיש עתיד. ואילו יו"ר מפלגתה יאיר לפיד הכריז: "זו התנקשות בדמוקרטיה שלנו. אם עילת הסבירות תעבור, ישראל תהפוך באותו הרגע לדמוקרטיה פגומה מהיסוד. למדינה שבה אין על השלטון שום מגבלה… דודי אמסלם ישתלט על רשות החברות הממשלתיות ויהפוך אותה למפעל של שחיתות וג'ובים".
מספיק להשתמש במילה "ג'ובים" כדי לגרום לישראלי הממוצע להירתע. האיום בכך שעכשיו תוכל הממשלה להשתמש בסמכותה כדי למנות קרובי משפחה ומקורבים לא ראויים ולא מקצועיים, ולהציף את מסדרונות השלטון ואת השירות הציבורי במינויים פוליטיים לרוב – הוציא את ההמונים לרחובות והסעיר את האולפנים.
בפועל, אין הרבה קשר בין הטענות האלה ובין האמת. נתחיל מכך שגם אחרי צמצומה של עילת הסבירות מוטלים על הממשלה רסנים לרוב – כמו הוועדה למינוי בכירים, נציבות שירות המדינה, ותנאי סף המעוגנים בחוק. נמשיך בכך שגם אחרי השינוי שהכנסת אישרה השבוע, לבית המשפט עדיין יש שורה של עילות – כמו שיקולים זרים, איסור אפליה ועוד – שעשויות לשמש אותו לבחינה ולפסילה של מינויים בעייתיים ומושחתים.
אבל לפני שנזדקק לבית המשפט, הבה נערוך סיור קצר אל ההיסטוריה הקרובה וניזכר מעט בימיה הטובים והדמוקרטיים של "ממשלת השינוי", כאשר בית המשפט עדיין החזיק בעוז בעילת הסבירות. המתנגד הגדול לג'ובים ולמינויים פוליטיים, יאיר לפיד, פעל מיד עם כניסתו לממשלה למנות מקורבים רבים, ובכמויות סיטונאיות. במהלך שנת כהונתו כשר החוץ אייש יאיר לפיד לא פחות מ־76 תפקידים בשירות החוץ, בהם שגרירים, קונסולים ועובדים בכירים אחרים. לא פחות משלושה ח"כים לשעבר של יש עתיד מונו על ידו לשגרירים: רונן הופמן מונה לשגריר ישראל בקנדה, יעל גרמן נשלחה לפריז ושמעון סולומון לאנגולה. מלבדם, אמיר חייק, הנחשב מקורב ללפיד ומפלגתו, מונה לשגריר באיחוד האמירויות.
הלאה: אסף זמיר מונה לתפקיד הנחשק של קונסול ישראל בניו־יורק, אולי כתמורה פוליטית ל"ליל החניונים", שבו התעלם מהנחיית ראש מפלגתו בני גנץ והצביע באופן שהביא לפירוק הממשלה ופיזור הכנסת, על פי הוראתו של לפיד. כאשר ג'ידא רינאווי־זועבי הפכה לכאב ראש גדול מדי בעבור קואליציית בנט־לפיד, הוצעה לה משרה של קונסולית ישראל בשנגחאי – תפקיד שלא היו לה שום כישורים או ניסיון רלוונטי בעבורו, וכל תכליתו הייתה לקנות את הצבעתה ולהרחיק מהכנסת גורם פוליטי בעייתי.
הכוורת של אולפן שישי
"אין ביטוי מדויק יותר לפוליטיקה החדשה מאשר ניתוק צינור החמצן מהמינויים הפוליטיים", הסביר שר האוצר יאיר לפיד ב־2013, כשהכריז על הקמתה של נבחרת הדירקטורים. אך כשהעניין הגיע לפתחו הוא התעלם מכללי אותה נבחרת ומינה את עמיר פרץ ליו"ר דירקטוריון התעשייה האווירית. הוא התעלם גם מהחלטתה של הוועדה למינוי בכירים לפסול את המינוי, ועקף אותה באמצעות אישור המינוי בממשלה. היה זה מינוי פוליטי לכל דבר, שנועד להשיג לממשלה תמיכה בקרב ועדי העובדים שעמיר פרץ מקורב אליהם.
רק כאשר ביקש לפיד למנות את גיסתו ויו"ר מטה הנשים של מפלגת יש עתיד לתפקיד דירקטורית בקק"ל, הוא עורר עליו את זעמה של התקשורת. בניסיון להצדיק את המינוי הסביר לפיד שגיסתו היא אדם טוב וישר, וכי היא באה "לחסום את השחיתות" בקק"ל. הצעד הזה היה חריג כל כך, שהוא הביא את התנועה לאיכות השלטון לצאת משנת החורף שלה בזמן ממשלת השינוי, ולכתוב ללפיד "התבלבלת, קק"ל זה לא עסק משפחתי וגיסתך היא לא שומרת סף". למרות הסאגה ההיא, קרובת משפחה אחרת של לפיד מונתה למוסד ציוני אחר. שרית הנדקנופף, בת דודה שנייה של ליהיא לפיד וחברת מפלגת יש עתיד, שאף שובצה במקום ה־40 ברשימה לכנסת, מונתה למנכ"לית המחלקה לישראל ולהנצחת השואה בישראל ובתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית.
לפיד לא היה לבד. מפלגת תקווה חדשה הצליחה למנף את ששת המנדטים שלה לשורה ארוכה של מינויים: דני דיין (מקום 11 ברשימה) מונה ליו"ר יד ושם; אבי גנון (מקום 14) מונה למשנה למנכ"ל משרד החינוך, תחת שרת החינוך וחברת המפלגה יפעת שאשא־ביטון; סאהר אסמאעיל (מקום 17) מונה ליועץ לשרת החינוך; נתנאל איזק (מקום 21) מונה למנכ"ל משרד ירושלים ומורשת תחת זאב אלקין, גם הוא חבר המפלגה; וגלעד סממה (מקום 44) מונה לראש הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים, תחת שר המשפטים וראש המפלגה גדעון סער.
מי שמאשים היום את מירי רגב בניסיון לגרום לבכירי משרד התחבורה לעזוב כדי שתוכל לאייש את תפקידם באנשי שלומה, שכח כנראה את ניסיונותיה של מרב מיכאלי באותו משרד ממש להדיח את ראש מנהל התשתיות שילה אדלר ואת ראש רשות התחבורה הציבורית יעקב נתניהו, שניהם במקרה אנשי ליכוד. אפילו תמר זנדברג ניסתה למנות לתפקיד יו"ר רשות הטבע והגנים את יוסי ביילין, כמובן בזכות ניסיונו הרב בתחום ולא בגלל קרבה מפלגתית.
אפשר להמשיך עוד, אבל הבנו. למרבית המינויים הללו לא הייתה שום הצדקה מלבד מתת פוליטית למקורבים. וראו זה פלא, כל זה קרה עם נוכחותה המלאה של עילת הסבירות. רוצה לומר, זאת השיטה; פוליטיקאים ממנים מקורבים ואנשי מפלגה לתפקידים בכירים בשלטון. עושים את זה בממשלות ימין ובממשלות שמאל, ועשו את זה על סטרואידים גם בממשלת הריפוי והשינוי, על ידי האיש שבנה את הקריירה הפוליטית שלו על בוז למינויים הפוליטיים של הליכוד ועל הבטחות ל"פוליטיקה חדשה". כשהליכוד עושה את זה מדברים על "מסחרה", "תעשיית ג'ובים" ו"מינויים פוליטיים"; אבל כשהשמאל עושה את זה, המינויים שלו זוכים לדברי שבח והלל.
כדאי להיזכר בעמודים הרבים שנפרשו בעיתונים על "הכוורת של לפיד", עם כניסתו למשרד ראש הממשלה. הכוורת המהוללה מנתה, בין השאר, את נעמה שולץ שמונתה למנכ"לית משרד ראש הממשלה אחרי ניסיון בהפקת אירועים וכמנהלת האסטרטגיה של יש עתיד; דני וסלי, ראש הסגל של ראש הממשלה, מפיק טלוויזיה שעבר עם לפיד מ"אולפן שישי" אל צמרת העשייה הציבורית; ותמי נשיא, גם היא מפיקת טלוויזיה שעברה עם לפיד לפוליטיקה ומונתה ל"יועצת מיוחדת במשרד ראש הממשלה".
איש לא העז אז לערער על החלפתם של רוב התפקידים הקריטיים בלשכה החשובה במדינה באנשים חסרי ניסיון בניהול ממשלה, ועוד לתקופה מוגבלת של חודשים בודדים עד הבחירות. איש לא דאג אז לרצף הניהולי של המדינה, לא התרעם על הכנסת אנשים חדשים לתפקידים שכבר היו מאוישים, רק משום שהתחלף ראש ממשלה לחודשים ספורים, ולא דאג למקצועיות של השירות הציבורי והניהול הממשלתי. במקום זאת, ב"הארץ" הסבירו כי "הכוורת של לפיד תורכב מיועציו הוותיקים, בניסיון להימנע מהטעויות של בנט", וב־ynet פרגנו ל"כוורת הנשית של לפיד".
כמו באמריקה
האמת היא שבמינויים פוליטיים יש גם היגיון. בארה"ב הנוהג הוא שכל נשיא חדש מחליף את כל בעלי התפקידים ברשות המבצעת – משרי הקבינט, דרך סגניהם ובכירי המשרדים, ועד לפקידוֹת הקבלה. כולם אנשי מפלגה ועובדי קמפיין. נשיא חדש מגיע עם סדר יום חדש, והממשלה שלו צריכה לשקף אותו. הרשות המבצעת אמורה ליישם את מדיניות השרים, ויש היגיון בכך שלפחות בעלי התפקידים הבכירים ישקפו את חילופי השלטון ויחלקו את אותה תפיסת עולם עם השר. ההיגיון הזה מוכר כיום, כאשר שכבה דקה של הנהלת המשרד מוגדרת כמינוי אמון של השר.
מבחינה היסטורית, לכל אורך שנות שלטונה של מפא"י, מינויים פוליטיים היו הנורמה הבסיסית של ההתנהלות הממשלתית. במשך עשורים ארוכים מונו רק חברי המפלגה ואנשי שלומה. רק כאשר הימין עלה לשלטון החלה להישמע פתאום הדאגה לאיכותו של השירות הציבורי, ועלה הצורך במנגנוני ריסון כדי שממשלות לא ימנו חלילה אנשים לתפקידים בכירים. הוועדה למינוי בכירים החלה לפעול רק בסוף שנות התשעים, ועילת הסבירות החלה להתפתח בדיוק באותן שנים. כי כידוע אלה אנשים אחרים בתקופות אחרות. יש אנשים שאפשר לסמוך על החלטותיהם ומינוייהם, ויש אנשים שצריך לפקח עליהם.
מאז שנות התשעים החלה להשתרש התפיסה שמינויים פוליטיים הם דבר פסול, ושדרושים לנו "גורמי מקצוע" שירסנו את הנטיות הפוליטיות האסורות. קל מאוד לתקוף מינויים פוליטיים, וכולם אוהבים "מינויים מקצועיים", אבל המשמעות האמיתית של הגישה הזו היא החלפת שיקול הדעת של נבחרי הציבור, שעומדים לבחינת הציבור, בשיקול דעתם של גורמים לא נבחרים.
כל מדיניות היא גם עניין של תפיסת עולם: השקעה בתחבורה ציבורית או בסלילת כבישים? קידום אנרגיות מתחדשות או פיתוח הגז הטבעי? פתיחת המשק ליבוא או הגנה על תעשייה מקומית? הפקיד הניטרלי, משרת הציבור, הוא אידיאל קשה להשגה. לאנשים יש דעות ותפיסת עולם, והם לא רובוטים המבצעים מדיניות של אחרים בלי מחשבה. אכן, ישנן החלטות שמובילות להשלכות לא רצויות, ולא תמיד הצעד הממשלתי משיג את המטרה שלשמה נוצר. אבל טעויות בשיקול הדעת הן לא מנת חלקם של פוליטיקאים בלבד אלא של אנשים בכלל, וכן, גם של פקידים. אי אפשר גם לתמוך בקיומה של שכבת פקידות רחבה, כולל הקביעות ומערכת התמריצים של המגזר הציבורי, וגם לטעון שהיא צריכה לעמוד מול גחמות הפוליטיקאים כ"שומרת סף". המשמעות היא העברת הכוח לקידום מדיניות מדרג נבחר לפקיד ממונה.
מינויים פוליטיים לא ראויים מתנקמים קודם כול בפוליטיקאי עצמו – שאותו אפשר להחליף בקלות. הצלחת המשרד שעליו הוא ממונה היא אינטרס של מי שיידרש לעמוד להכרעת הבוחר ולהראות הישגים בתחום פעולתו. אם תשתיות התחבורה כושלות, הציבור יבוא חשבון עם שרת התחבורה, ואם הכלכלה מקרטעת שר האוצר ישלם מחיר בקלפי. אם שגרירי ישראל בעולם יפעלו באופן לא ראוי, גם שר החוץ לפיד יספוג ביקורת על מינויים, כמו הממשלה כולה אם יחסי החוץ יידרדרו.
נכון, התמריצים הפוליטיים לא תמיד עובדים כמו שצריך, אבל גם האידיאל של "אנשי המקצוע" לא תמיד מסתדר כמו שאנחנו רוצים. כבר כיום מתקיים בתוך הרשות המבצעת מאזן מסוים בין הפקידות שרובה נותר קבוע, ובין המינויים הפוליטיים שהם שכבה דקה מאוד של השירות הציבורי, ותחת רסנים פנימיים שהרשות המבצעת קיבלה על עצמה בדמות ועדות מינויים, נבחרת דירקטורים, ותנאי סף לתפקידים בכירים. גם את אלה אפשר לשנות ולתקן במהלך הדרך, ולא כל תיקון הוא קץ הדמוקרטיה. מעורבותו של בית המשפט בתוך המאזן הפנימי של רשות אחרת לא הועילה לשיפור התפקוד הממשלתי, ואולי רק הוסיפה לחוסר האמון בין הדרג המקצועי לדרג הפוליטי. במערכת האקולוגית הממשלתית זה מספיק להפרת האיזון.
וכעת לחיים עצמם
והערה אחרונה לממשלה הנבחרת, שהעבירה השבוע תיקון מסוים לאיזון בין הרשויות: מי שמבקש לעצמו כוח רב יותר מתוקף המנדט שקיבל מהעם, נדרש לקבל על עצמו גם את האחריות שמגיעה איתו. החששות העמוקים של ציבור רחב מצמצום עילת הסבירות נובעים מחוסר אמון בממשלה הנוכחית ובהרכבה. עכשיו, אחרי העברת התיקון לעילת הסבירות, הממשלה צריכה להוכיח שהיא פועלת בשביל כולם ולהתחיל לעבוד לשיפור החיים עצמם: הורדת יוקר המחיה, הגברת הביטחון האישי, שיפור התשתיות.
לא חסרים נושאים שמשוועים לטיפול ממשלתי. הנה רשימה חלקית: טיפול בתופעה של סחיטת דמי חסות; קידום פרויקט המטרו; טיפול בחסמי יבוא על מוצרי מזון ואלקטרוניקה; רפורמה במערכת החינוך שתשפר את איכות ההוראה; תוריד ריכוזיות ותאפשר אוטונומיה ובחירה. הגדלת התחרות בבנקים; הקלה ברגולציה על עסקים, מסעדות ותעשייה. אכן, אלה לא סוגיות קלות. רוב התקשורת לא תפרגן, ולעיתים הפקידות תשים מקלות בגלגלים. אז מה. אם הממשלה תַראה בסוף כהונתה שהיא משתמשת בכוח באחריות, היא תפיג הרבה מהחששות ותסייע לתפור מחדש מה שנפרם. אחרי הכול, זו גם העבודה שלה.
