בחודשים האחרונים אני חיה בחרדה, מסתובבת בתחושות קשות ובסטרס בלתי נגמר. יש לי כמובן את דעותיי האישיות, שכמובן משליחות על תחושותיי, אבל אתעלם מהן לרגע – ועדיין אני עם תחושות קשות.
אני חיה במדינת ישראל, מדינת העם היהודי, המקום שהוריי והסבים שלי חלמו עליו אלפי שנים, אנחנו עברנו כעם כל כך הרבה ניסיונות השמדה, והנה, יש לנו צבא חזק, כלכלה משגשגת, וכל זה נראה כאילו הולך להיחרב. הסיבה היא כמובן הקרע העצום בחברה הישראלית.
לא משנה אם אתה מצביע ימין או שמאל, אתה מרגיש שהצד השני לא רואה אותך, מצפצף על הפחדים והחרדות שלך וחושב שאתה זה שמוביל לחורבן מדינת ישראל. תומכי הרפורמה מאשימים את מתנגדיה בהוצאת דיבת ישראל בעולם. מנגד, מתנגדי הרפורמה, טוענים שהקואליציה הזו מובילה לחורבנה של מדינת ישראל ובעצם מי שאחראי לכאוס זו ממשלת נתניהו.
הקרע אמיתי. טייסים ששירתו עשרות שנים – תוך סיכון חייהם – מסרבים להתייצב, לא כי הם שונאים את מדינת ישראל, אלא דווקא כי הם אוהבים אותה. חברי הקואליציה מעבירים את הרפורמה המשפטית, לא כי הם נהנים להתעלל בחצי עם, אלא כי הם בטוחים שזה מה שיביא את המדינה להיות יותר דמוקרטית. וכך, כאשר שני הצדדים בטוחים שהצד השני הוא זה שמחריב את המדינה – הגענו לחברה שסועה וקרועה שנראה לפעמים, כאילו לעולם לא נצליח לתקן את מה שנעשה.
לפני שבועיים הזמינו אותי להשתתף בפאנל שייערך בערב תשעה באב בירושלים. הפאנל נערך לזכרה של שירה בנקי ז"ל שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים. בפאנל ישתתפו שני רבנים חרדים – הרב בצלאל כהן והרב יוסף מילר ולצידם ישתתפו שני יוצאי החברה החרדית – אני וד"ר שמוליק האס. שנינו, כאמור, גדלנו בחברה החרדית ועזבנו אותה. הרעיון מאחורי הפאנל, הסבירו לי, הוא לראות איך למרות חילוקי דעות קשים, ניתן לגשר על הפערים ולחיות יחד באותו המקום.
ההצעה הזו עוררה בי שבב תקווה – מי היה מאמין שנגיע ליום בו רבנים חרדים ישתתפו בפאנל לזכרה של ילדה שנרצחה במצעד הגאווה, זה לבד מעיד על התפתחות ופתיחות של החברה החרדית, אבל יותר מהאנקדוטה הזו – אני חושבת שאנחנו, יוצאות ויוצאי החברה החרדית, יכולים להיות הגשר בין החברה הליברלית לחברה השמרנית.
אספר לכם מעט על הניסיון שלי בגישור על פערים תפיסתיים עצומים – אני שומרת על קשר קרוב עם אחיותיי שעדיין מקיימות אורח חיים חרדי, עם הוריי ובני משפחתי המורחבת. הקשר הזה לא מובן מאליו. שנים ארוכות שהייתי בנתק מכל בני משפחתי החרדיים. הם זעמו עליי שעזבתי החברה, הם ריחמו שבחרתי לי בדרך לא ראויה ולא היו מסוגלים לתחזק קשר איתי, ביתם ואחותם.
לא האמנתי שיבוא יום ואשמור על קשר עם בני משפחתי, אבל הנס קרה, ברגישות והבנה הדדית של הרגישויות והקשיים, הצלחנו לייצר קשר קרוב. מורכב, אבל קרוב. אחותי החרדית מגיעה אליי לארוחות שישי, אני מקריבה עבורה והיא עבורי, אבל אנחנו מצליחות לשמור על קשר נורמטיבי בין אחיות. זה קורה כי אנחנו מצליחות להבין את הרגישויות האחת של השנייה.
אני מבינה מהם הקווים האדומים של הוריי ואחיותיי החרדים. הם מבינים מה הקווים האדומים שלי כחילונית. כל אחד מתפשר ומצליחים לחיות בשלום. הטעם של האחדות שווה אלף ויתורים קטנים.
אם הציבור הישראלי יסתכל על קשרים מפעימים שמנהלים יוצאות ויוצאים עם בני משפחותיהם החרדיים, הוא יבין שיש פתרונות להכל, צריך רק אהבה, הבנה ורצון טוב. הגיע הזמן שמנהיגי המדינה הזו יאמצו את דרכנו. אם רבנים חרדיים מסוגלים לשבת בפאנל יחד עם יוצאים ולדון על הקרע בעם היהודי, גם מנהיגי האופוזיציה והקואליציה יכולים. בואו נפסיק לקרוע את העם, נלמד מההיסטוריה שלנו ונפסיק להביא לחורבן בית שלישי. כי גם אם דעותינו שונות, אל תשכחו – אחים אנחנו.
הדס מור היא יוצאת החברה החרדית ומנהלת קהילה בעמותת "יוצאים לשינוי" של יוצאי החברה החרדית.
