רק אחרי שאושר צמצום עילת הסבירות בכנסת, היה אפשר לזהות בשני הצדדים הכרה במידותיה האמיתיות של החקיקה. בהשוואה לרפורמה המקורית, זה היה ניסוי כלים שלימד את שני הצדדים על מגבלות הכוח. עד עכשיו הצדדים העצימו, כל אחד מסיבותיו, את המשמעות של צמצום הסבירות. המחאה – כדי לנהל מאבק במלוא העוצמה; הקואליציה – כדי שתוכל לחגוג הישג. אבל למרות הסלפי של מחנה לוין במליאה, זה היה הישג מזערי במחיר מרבי.
בלי להקל ראש בנוסח הלא מרוכך שהעבירה הממשלה, ספק אם המציאות המשפטית תשתנה דרמטית. דרעי אפילו לא מנסה לשוב לשולחן הממשלה בחסות התיקון. גם משאלת פיטוריה של היועמ"שית, שהשמיעו שרים בכירים, רחוקה ממימוש, בשל התנגדות דעת הקהל ונוכח הידיעה שבג"ץ ימצא עילה אחרת להגן על שומרי הסף. ההישג הקואליציוני היה עצם היכולת להעביר חקיקה, ללא מורדים או מתחמקים, ב־64 אצבעות.
במובן הזה, הניתוח הצליח והמנתח נפל באפיסת כוחות. קבוצה לא מבוטלת של ח"כים בליכוד אומרת שאינה יכולה עוד. אלי דלל צייץ בכיוון מיד אחרי ההצבעה, דוד ביטן אמר זאת במפורש באחד מאירועי תשעה באב. גם את גלנט ואדלשטיין קשה לראות תומכים בהמשך החקיקה החד־צדדית. והם לא לבד. המסר העקרוני מול איומי אי ההתייצבות עבר היטב. שוחרי הפשרה בקואליציה יישרו קו עם מובילי החקיקה, אבל עכשיו הם דורשים התארגנות מחדש. בקרב על ליבו של נתניהו, שנערך במליאה באופן מופגן, ידו התקיפה של לוין הייתה על העליונה מול תחנוני שר הביטחון לריכוך של הרגע האחרון. נתניהו הפגין חולשה, אולי מפני שבאופן נדיר היא משרתת אותו.
המבחן להנהגה בהמשך יהיה לא בציוצי פיוס לרגל תשעה באב אלא בהתנהלות היומיומית של הקואליציה. בינתיים, אגפים נרחבים בה מקדישים את מרצם לתדלק את התבהלה במחנה השני. בר הסלטים אולי נסגר זמנית לרגל הצום, אבל זה לא שווה מאומה אם הוא נפתח מיד בצאתו לזלילת המשך.
האתגר הגדול של המחאה הוא תרחישי יום הדין שהיא עצמה הציבה. השמש זרחה. ישראל עדיין אינה דיקטטורה. הצבא לא התפרק והכלכלה לא קרסה. כל מי שצפה תרחישים אפוקליפטיים מיידיים נאלץ לעדכן את הערכותיו. מי שהזהירו מפני קץ הדמוקרטיה משדרים עכשיו דווקא אופטימיות כדי למנוע ייאוש בקרב המוחים.
התרחיש הסביר יותר והמסוכן לא פחות הוא לא של שבירה שאחריה תיקון מהיר, אלא של שחיקה איטית ומתמשכת. הצבא לא יאבד כשירות ביום אחד, אבל מערך המילואים יצטמק וכך גם המוטיבציה לשירות משמעותי בקבוצות איכות מסוימות. הכלכלה לא תקרוס בן־לילה אבל בחסות אי ההסכמות וחוסר הוודאות, השקל ימשיך להיחלש, מחירי היבוא יעלו, דירוג האשראי ייפגע, כספים והשקעות יועברו לחו"ל. דווקא השכבות החלשות הן הרגישות ביותר לתנודות האלה. המשכנתא שמטפסת ויוקר המחיה הבסיסי מורגש קודם כול שם. וזה עוד לפני עלויות החופש הגדול והחגים שאחריו, שיורגשו היטב בכל כיס בישראל.
כדי למנוע את השחיקה האיטית הזאת, של הכלכלה, הביטחון ובעיקר החברה, הקואליציה שסירבה להצעות הפשרה בתחילת השבוע שוב משמיעה מנגינה של הסכמות. הבעיה היא שבאופוזיציה, כידוע, לא מאמינים להבטחות של נתניהו, ובפגרה אי אפשר לשלם במזומן. ובכל זאת, אולי גם לראשי המחאה יהיה אינטרס למנוע את מלחמת ההתשה: עד כה הם רשמו שורה של הישגים ממשיים, אבל האתגר הפעם מורכב יותר. אין כעת הישג נדרש ואין תאריך יעד להתכנס אליו. החקיקה תתחדש רק בחורף, ובינתיים גם מחאה נחושה במיוחד, עלולה לשחוק את עצמה בחום יולי־אוגוסט.
הנרי קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. לגבי יהדות התורה זה ודאי נכון. הצעת חוק יסוד לימוד התורה שהופיעה על שולחן הכנסת בבוקר שאחרי ביטול עילת הסבירות אינה מסמך חדש. היא הונחה לראשונה על שולחן הכנסת כבר ב־2018, אחרי שבג"ץ ביטל את חוק הגיוס. חתמו עליה אז שורת ח"כים מיהדות התורה ומש"ס, ואפילו חבר אחד מהספסלים האחוריים של סיעת הבית היהודי, בצלאל סמוטריץ'. זה היה פתרון אחד בסל הכלים שאמור להסדיר מבחינה משפטית את המשך הפטור לתלמידי הישיבות. מאז היא הונחה, כמו אלפי הצעות חוק אחרות, באופן אוטומטי כמעט על שולחנה של כל כנסת חדשה, והיו חמש כאלה בחמש השנים שחלפו מאז. גם בכנסת הנוכחית היא הוגשה שוב כבר בתחילת השנה. הופעתה המחודשת בבוקר שאחרי צמצום עילת הסבירות הייתה בדיוק מה שהמחאה נזקקה לו. פיגוע תבהלה אסטרטגי בבוקר שבו הקואליציה רק צריכה להרגיע.
מדוע ביהדות התורה טרחו לאוורר את המסמך? כשמשווים בין ההצעה שהוגשה לפני חצי שנה ובין הנוכחית אפשר למצוא הבדל בולט אחד: על הראשונה חתמו רק חברי הכנסת של דגל התורה. על המעודכנת נוספו שמותיהם של חברי אגודת ישראל. שיקולי הקרדיט הפנים־מגזריים הדליקו בערה שאיימה לכלות את החוק כולו. הנוסח שקבע כי "לעניין זכויותיהם וחובותיהם יראו במי שקיבלו על עצמם להתמסר לתלמוד תורה לתקופה ארוכה כמי שמשרתים שירות משמעותי את מדינת ישראל" נשמע מוגזם גם לח"כים ושרים מהליכוד, שמיהרו להודיע שלא יתמכו בו, ומפלגת השלטון פרסמה הודעה רשמית ש״הוא לא על הפרק ולא יקודם״. התנערות הליכוד הייתה מוזרה. הם הרי מכירים את הצעת החוק היטב. היא מופיעה בסעיף 90 בהסכם הקואליציוני שבנימין נתניהו חתום עליו, והוא דווקא בהחלט על הפרק.
לפני כל פרוסה נוספת של הרפורמה המשפטית, האתגר הבא של הקואליציה הוא חוק הגיוס, שהפך כבר לחוק הסדרים שלם. כדי להתמודד עם הביקורת הציבורית על הפטור לחרדים הם נדרשים לחוק הוקרת השירות, שיגדיל את ההטבות למי שכן משרתים. וכדי להגן על חוק האי־גיוס מביקורת שיפוטית הם זקוקים לפסקת התגברות או לחוק יסוד לימוד התורה, שנועד להעניק משקל־נגד חוקתי לעקרון השוויון.
ביהדות התורה הופתעו מהתגובות. הם דווקא ראו במהלך הזה נסיגה מדרישתם המקורית לחוקק את פסקת ההתגברות שתגן על החוק מביקורת בג"ץ, כדי לשמור מרחק מכל מה שמריח מרפורמה משפטית. אלא שהמציאות השתנתה. הניסיון לעגן לנצח באמצעות חוק יסוד את הפטור שקיים בשטח כבר עשורים, נתקל בהתנגדות לא צפויה. מה שנחשב עד עכשיו פעלול משפטי, קוריוז ליודעי חן, נתפס פתאום כצעד ממשי.
אולי לכן מאמרי המערכת של ביטאוני המפלגות, שמכוונים בדרך כלל עמוק אל הציבור החרדי, נכתבו הפעם כשהם מכוונים החוצה. אחרי שביתד נאמן קראו לחשב מסלול מחדש, גם בהמודיע של אגודת ישראל ובהדרך של ש"ס פורסמו מאמרי מערכת שוחרי פיוס. בשניהם דיברו על גילוי אחריות, וגם שיפצו קצת את ההיסטוריה. התמיכה החרדית הנלהבת בראשית החקיקה טושטשה לגרסה דלה של "יבנה וחכמיה" ודרישה לפתרון נקודתי לסוגיית הגיוס. החרדים, באיחור, גילו שלא רק שהרפורמה אינה פותרת אחת ולתמיד את משבר הגיוס, אלא להפך: המשך המצב הקיים נתקל בהתנגדות ציבורית חריפה מאי־פעם. מרגע שהחוזה החברתי נפתח, הוא נבחן מחדש לכל אורכו. והפעם הבעיה תהיה גם בגוש שלהם. הקואליציה, שבצדק יצאה נגד גילויי סרבנות בקיץ, תתקשה מאוד להצדיק השתמטות ממוסדת בחורף.
