1. עם בונה צבא
המשבר העצום שהתרגש על צה"ל גדול במציאות יותר משהוא מצטייר בתקשורת. זה לא עניין של ימין או שמאל, אמת א' או אמת ב': מערך המילואים של צה"ל מתפורר, המודל קרס, ועד שייבנה מודל חדש (וזה ייקח זמן), הצבא עלול להתגלות בחולשה חסרת תקדים במקרה של מלחמה ביותר מזירה אחת. האויבים שלנו יודעים זאת, ועלולים לתקוף בשעת כושר.
עוצמה אסטרטגית של מדינה נמדדת בשילוב של יכולות צבאיות אך גם פרמטרים אזרחיים כמו בריתות בינלאומיות, חוסן כלכלי ולכידות חברתית. היחסים הביטחוניים עם ארה"ב עדיין טובים, העוצמה הכלכלית שלנו עולה לאין שיעור על זו של אויבינו ועל המשבר החברתי חבל להכביר מילים, ולכן נתמקד במרכיב הצבאי. הוא לא מורכב רק מספירה טכנית של מטוסים, טנקים או אוניות, אלא בראש ובראשונה מהיכולת להפעיל אותם. בהקשר הזה, מוטב לא להתעלם מהאזהרות של נציב קבילות החיילים לשעבר, אלוף במיל' יצחק בריק, שחוזר זה שנים על מנטרה: צבא היבשה של צה"ל אינו כשיר.
צה"ל הגיע לשנתו ה-76 עמוס במחלות כרוניות, ובראשן זיכרון ארגוני ירוד ואיכות יורדת של צבא הקבע לאורך שנים. בעשור האחרון נוהרים רבים מטובי בנינו להייטק מיד כשהם מסיימים את השירות הסדיר. ועדיין, עד לאחרונה נותרו לצה"ל שני נכסים אדירים שאין לשום צבא אחר בעולם: צבא מילואים יעיל, והיכולת לבחור ליחידות הטובות ביותר את המבריקים והאמיצים ביותר מקרב בני ה-18 של כל שנתון. זהו כוח שאין לאומות בעלות צבא מקצועי כמו בארה"ב. זה כוחו הסמוי של צבא העם.
צה"ל הוא בבואה של החברה הישראלית, לטוב ולרע. עד עכשיו, בעיקר לטוב. הוא היה כור ההיתוך הנפלא שלנו, בלי ציניות ובלי מירכאות. הוא השתנה עם השנים. לקראת יום העצמאות ב-2005 פרסמתי במעריב סדרת כתבות תחת הכותרת "צבא העמחא": תיאור מסע ממושך ביחידות צה"ל הבהיר לי שחלקם של בני הפריפריה החברתית ובני הציונות הדתית בפיקוד נעשה משמעותי יותר ויותר. זה המצב גם כיום, אך בערים המבוססות ממשיכים לחנך לשירות משמעותי.
מי שמבסס את הידע שלו על טוויטר ומאמין שצה"ל מחולק בין הגדודים הלוחמים שמשרתים בהם ה"מזרחים", בני הפריפריה והדתיים הלאומים ובין חיל האוויר ויחידות העילית של המודיעין, שמשרתים בהם בני מעוזים אשכנזיים ותל-אביביים בלבד, חי בסרט. כל מי ששירת בסדיר ובמילואים יודע זאת. בכל מקום הוא אסף להמשך החיים חברים מכל המגזרים. וגם כשהחברה הישראלית כבר התפרקה לשבטיה, צה"ל נותר שמורת טבע. אך לא עוד.
הפסיכולוג והסוציולוג ד"ר איל אפרתי, לשעבר ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל, שיתף איתי דימוי על מה שקרה למודל צבא העם: הוא השווה אותו לקלטת ישנה עם סרט שנתקע. בתחילה נשמעו קצת חריקות, בעיקר בגלל הירידה המתמשכת בשיעור המתגייסים מקרב בני הנוער, בגלל הגידול בחלקם של מקבלי פטור "תורתו אומנותו", וכי רק מיעוט קטן בחברה נושא בנטל המילואים. צה"ל ניסה להתמודד עם הבעיה דרך הגדלת התשלומים לחיילי החובה והמענקים למילואימניקים, אבל המשבר השיג את הפתרון. בחודשים האחרונים, על רקע החקיקה והמחאה, הקלטת נשמעת כמו פסקול שרץ במהירות מטורפת. השבוע הסרט לגמרי נתקע. האיומים הפכו למעשים. ניתן לחלץ את הסרט לנסות ליישר, להדביק מחדש, אבל צה"ל כבר לעולם לא יהיה אותו צבא.
בטווח הארוך דרוש לצה"ל מודל שירות חדש. לסדיר ולמילואים, ולא רק לחיל האוויר. בטווח המיידי מקווים בצה"ל שהמשבר ייפתר איכשהו. שיהיה בסדר. לא ברור איך.
כמו בכל השבועות הקודמים עיקר תשומת הלב הייתה נתונה לספירת הטייסים שאיימו לא להתנדב, ולאלה שכבר מימשו את איומם. זה באמת המשבר הדחוף והבוער ביותר, בגלל חלקם העצום של המילואימניקים בטייסות והצורך הקבוע לטוס כדי לשמור על כשירות. אבל המשבר מתפשט במהירות לכל אורך ורוחב צה"ל, ומחלחל לקבע ולחובה. בקרוב ייתן את אותותיו גם על המוטיבציה של מתגייסי מחזור אוגוסט, שעומד להתחיל.
בתמונה הרחבה, באגף המודיעין בטוחים שהמשבר פוגע בהרתעה מול אויבינו. ההערכות על כך יוצגו לשרי הקבינט בשבוע הבא. זהו תרחיש סביר מאוד כעת: חיזבאללה, חמאס ואיראן מתאמים בימים אלה עמדות. הם יבקשו להביך את ישראל בלי לעבור את הגבול ולגרום למלחמה רבתי, אולי כמו במקרה של ירי הרקטות לעבר יישובי הצפון בשיאו של גל המחאה הקודם בחודש מרץ. אולי יותר מזה. נראה.
2. עלות השח"ר
בשנת 1999 הייתי במפגש סודי בביתו של תא"ל במיל' יהודה דובדבני, ראש האגף החברתי-לאומי במשרד הביטחון. היו איתנו בסלון שלושה צעירים חרדים שהניחו את הגרעין להקמת הנח"ל החרדי, בתמיכת לא מעט רבנים. במשך שנה שמרתי את הסוד, כפי שהבטחתי לדובדבני, עד שחשפתי את הקמת הנח"ל החרדי בידיעות אחרונות. הנח"ל החרדי מעולם לא היה הצלחה מסחררת, אבל מסלולי שירות לחרדים בתפקידים מיוחדים בחיל האוויר (שח"ר כחול) ובאגף המודיעין (שח"ר ירוק) בהחלט כן. החרדים שם השיאו תרומה נאה לצה"ל, ורבים מהם גם השתלבו במשק לאחר השירות.
כפיית גיוס לא תעזור. ככל שהלחץ לגיוס חרדים יהיה תקיף ובוטה יותר, כך יהיה קשה יותר לגייס אותם. בצה"ל לא בונים על רבבות מתגייסים בשנה (ואין צורך מבצעי בכך). הסוגיה קשורה יותר לחלוקת הנטל בחברה הישראלית, ושם היא צריכה להיפתר.
3. מבט אל המפרץ
על רקע המהומה, נדמה שמתרחק ההישג שיכול להקל מבחינת נתניהו על הקשיים מבית: כינון יחסים רשמיים עם ערב הסעודית. אבל מביקור במפרץ הפרסי בשבוע שעבר עולה שאין קשר בין החקיקה המשפטית ובין הסוגייה הסעודית. גם אם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן כועס על נתניהו, זה לא השוט שהוא ינופף בו מולו. ביידן זקוק להישג לא פחות מאשר נתניהו. הבעיה היא שיורש העצר הכול-יכול, מוחמד בן סלמאן, לא באמת סופר אותו. MBS מפלרטט עם סין ונותן לביידן לחזר אחריו, מאז המשבר הגדול בין הארצות על רקע רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י.
וגם זה: בית המלוכה הסעודי מנהל מערכת יחסים מורכבת עם מוסדות הדת, שהסכם רשמי עם ישראל יחליק בגרון שלהן הרבה פחות טוב. היחסים בין ישראל לערב הסעודית הם כבר כמעט בגדר נורמליזציה, כמו שהיו יחסינו עם איחוד האמירויות ב-2019. הסחר פורח, אבל אין טיסות ישירות ואין שגרירויות. האם כדי לשדרג את המצב שווה לשלם את המחיר שערב הסעודית דורשת – אישור אמריקני לכור גרעיני לצורכי חשמל וגם טייסת אף-35? לא בטוח.
4. אווטאר
גם אויבינו תורמים לכאוס החברתי בישראל. בשבוע שעבר פרסם נדב איל בידיעות אחרונות שישראל פנתה לרוסיה בבקשה להימנע מפעילות "השפעה" ברשתות החברתיות. מאיראן אי אפשר לבקש בקשה דומה. היא פועלת באמצעות טרולים ו"אווטארים" כדי להעמיק את השסע בחברה הישראלית, להפיץ מידע שקרי או מסית, לפוצץ דיונים, להטיח רפש במשתתפים אחרים ברשת ולהפציץ בהודעות סרק.
בשבוע הקרוב נדרשת זהירות מיוחדת. הרשות להגנת הפרטיות ומערך הסייבר הלאומי פרסמו אזהרה לקראת ט"ו באב, לפיה אתרי אינטרנט המתחזים לאתרי קניות ינצלו את הסנטימנט הרומנטי וינסו לגנוב פרטים כלכליים ואישיים, לשבש אתרי היכרויות ולהוציא לפועל מתקפות כופרה שעושות שימוש בקבצים או בקישורים מזיקים המכילים שם הקשור ליום הזה. ראו הוזהרתם.
