קיץ 2005, בגוש קטיף. קבוצה גדולה של ישראלים מרגישה שהיא נדחקת לקיר. שהקול שלה נרמס ושאין לו ביטוי. והגרוע מכול – היא חשה ש"הצד השני" ממשיך להתנתק ממנה בחוסר חמלה ולתייג אותה כאלימה.
18 שנה אחרי, קבוצה גדולה, אחרת, מרגישה בדיוק את אותו הדבר. היא חשה שהבית שלה עולה בלהבות ושכל היקר לה נרמס. ו"הצד השני"? חלקו נראה אדיש, חלקו לא מבין, וחלקו שמח לאיד ופותח בר סלטים.
שתי הקבוצות מאמינות שמאבקן נועד להיטיב גם עם הקבוצה השנייה. שתי הקבוצות סבורות שמאבק הקבוצה השנייה ירע את מצב כולנו.
אבל בינתיים, ערב שבת ״נחמו״, חובה עלינו להכיר בקרע ובכאב ההדדיים. לחבק חיבוק אמיתי את האחר. לנסות להגיע להסכמות כנות. ולנשום עמוק. להבין שהמדינה האהובה שלנו לא "נגמרה". שעתיד טוב ומשותף עוד לפנינו.
על מתנגדי הרפורמה להבין שהשימוש בנשק יום הדין – הסירוב להתנדב למילואים – לא רק פוגע בכשירות צה"ל בתקופה רגישה כל כך, הוא גם גורם נזק בלתי הפיך למדינה ולחברה. בד בבד, גם הממשלה צריכה לרסן את עצמה. במקום שיח על הנושאים השנויים במחלוקת והצעות חוק חסרות אחריות שמגבירות את הקיטוב, מוטב שתציג לציבור את הטיפול בתחומים נוספים החשובים לכלל האוכלוסייה. עליה, ולמעשה על כל ממשלה, לבנות צעדים בוני אמון ולמנוע מצב שבו מגזרים שלמים מרגישים מודרים מהמשחק הדמוקרטי. זה היה נכון לפני 18 שנה, ולא פחות נכון גם כיום.
זוהי שעה גדולה למנהיגים משני הצדדים ולישראלים כולם למחול על כבודם ולוותר על נקודות קלות במחנה הביתי שנרכשות על ידי הדהוד מעשי קיצוניים בצד השני. זוהי העת לדבר, לנסות לתקן את מה שנקרע.
