זה בוודאי אינו שבוע לחגיגות, ולא רק משום שאתמול ושלשום ישבנו על הארץ, קראנו איכה ואמרנו את קינות תשעה באב. גם העובדה שראשון חוקי הרפורמה המשפטית עבר השבוע היא לא סיבה למסיבה.
אכן, בנסיבות שנוצרו לא היה מנוס מהעברת החוק, משום שמשמעות כל עצירה הייתה כניעה של הדמוקרטיה לכוחות לא דמוקרטיים. מרגע שאקדח הסרבנות ואיומי ההשבתה הוצמדו לראשה, לא נותרה לקואליציה כל חלופה מתקבלת על הדעת מלבד חקיקת החוק במלואו, בלי קיצוצים ובלי קיזוזים. זה היה רגע מבחן לדמוקרטיה הישראלית, וטוב שהיא עמדה בו. הכנסת התעקשה על שלה, בית המחוקקים לא נכנע לניסיונות להלך עליו אימים וחוק יסוד השפיטה תוקן באופן שאמור לצמצם את הביקורת על סבירותן של הפעולות שנוקט הדרג הפוליטי הנבחר (הממשלה והשרים). אך בחינה קרה של האירוע במונחי עלות מול תועלת לא מביאה למסקנה שזה מהלך מוצלח.
נתחיל דווקא מצד התועלת. האם ביטול עילת הסבירות אכן ישנה את המשפט המנהלי הישראלי? לאיש אין תשובה לשאלה, אך אפשר לנסות לבחון אותה מכמה כיוונים. ראשית, גם חלק מיוזמי התיקון טרחו להסביר שזהו מהלך לא דרמטי. דווקא הם טרחו שוב ושוב להזכיר כי בידי בית המשפט נותרה סדרה של עילות לביקורת שיפוטית מנהלית, שהתקיימו עוד לפני הסבירות וממשיכות לעמוד בתוקפן גם לאחר השינוי. למשל: עילת חוסר הסמכות, פגיעה בזכויות, שרירותיות, אפליה, אי שקילת שיקולים רלוונטיים, שקילת שיקולים זרים, ועוד ועוד. ארגז הכלים הזה עשיר דיו לאפשר לבית המשפט להתערב במרבית הסוגיות שיגיעו לפתחו, גם בלי לעשות שימוש בפטיש הסבירות.
הנעלם הגדול הוא כיצד יפעלו כעת השופטים, משום שטרם נערך דיון בבג"ץ שאחרי ביטול הסבירות. אולם על אף הזמן הקצר, מאז ביטול הסבירות כבר הוגשו כמה עתירות שיכולות לספק לנו רמז למה שעתיד לקרות. למשל, עתירת מפלגת יש עתיד שהוגשה ביום שלישי, למחרת אישור החוק, בדרישה לכנס את הוועדה לבחירת שופטים. מתברר שגם בלי המילה "סבירות" אפשר לנסח עתירה מנהלית בעלת טעם, שתעמיד את שר המשפטים בפני אתגר משפטי. כל שנדרש לשם כך הוא לאתר את הדוקטרינה המשפטית הרלוונטית. במקרה של העתירה הספציפית הזו מדובר בסעיף 11 לחוק הפרשנות, הקובע כי מי שמוטלת עליו סמכות חובה לעשות דבר מה, חייב לעשות אותו "במהירות הראויה". אומנם מוקדם להעריך כיצד יתייחסו שופטי בג"ץ לטענה הזו, אך אין ספק שצמצום עילת הסבירות אינו מותיר את בית המשפט נטול יכולת לפעול.
באותה עתירה מוזכרות גם החובות המוטלות על כל בעל תפקיד ציבורי, ומוכרות זה שנים במשפט המנהלי, לפעול בנאמנות ובהגינות. לא נתפלא אם לרגל צמצום עילת הסבירות נראה בתקופה הקרובה פיתוח של החובות הללו או אחרות לכדי עילות ביקורת עצמאיות, שימלאו את החלל שמותיר צמצום עילת הסבירות. חזקה על השופטים שלפחות יתאמצו לעשות זאת.
שאלה נוספת, שמוקדם להעריך מה יעשה בג"ץ בעניינה, נוגעת להלכות שמקורן בסבירות, אך עם השנים קיבלו חיים משל עצמן. כך למשל, בית המשפט העליון קבע כי ראש ממשלה חייב לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום. יסודה של ההלכה בעילת הסבירות, ובקביעת שופטי בג"ץ שההחלטה לא לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום היא "בלתי סבירה באופן קיצוני". אולם מאז נקבעה ההלכה הזו, היא כבר קיבלה בפסיקה חיים משל עצמה. האם ביטול עילת הסבירות מבטל גם אותה באופן אוטומטי?
או למשל, ההלכה האוסרת על ממשלת מעבר לערוך מינויים של קבע היכן שהדבר איננו נחוץ באופן חריג, שמכוחה נפסל כזכור מינוי השופט מני מזוז ליו"ר הוועדה למינוי בכירים לפני מעט פחות משנה. יסודה של ההלכה בעניין הסבירות, אך האם יחד עם צמצום הסבירות יפוג גם תוקפה? המחוקק לא נתן לשאלה הזו תשובה מפורשת, ומי שיידרש להשיב עליה הוא בית המשפט. קשה להניח שהוא ישוש לכבול את ידי עצמו.
במילים אחרות: אם מטרת המהלך הייתה להקטין דרמטית את מעורבות הרשות השופטת בסוגיות מדיניות שמונחות לפתחם של הממשלה ושריה, ספק אם התקוות הללו יתממשו. וכל זה, אגב, עוד לפני שנאמרה מילה על האפשרות של ביטול החוק החדש עצמו בידי בג"ץ, או אפילו רק מתן "פרשנות מקיימת" לחוק שתצמצם עד מאוד את תחולתו. התועלת שתצמח לאיזון בין הרשויות מהחוק הנוכחי לצמצום עילת הסבירות היא לכל הפחות מצומצמת מאוד.
מנגד, עלות המהלך דרמטית. המחיר שמדינת ישראל והחברה הישראלית כבר משלמות ועוד ישלמו על אירועי השבוע כבר צף מכל הכיוונים. ראשית המחיר הכלכלי: היחלשות השקל וירידות השערים בבורסה, שהחריפו לאחר אישור החוק השבוע. הם עשויים אומנם להתברר כאירוע חולף, אך אם מביטים חצי שנה לאחור, מאז פרצה הרפורמה לחיינו, התמונה לא נראית טובה. היחלשות השקל לוחצת את המחירים כלפי מעלה, ואילו ירידות השערים בבורסה שוחקות את החסכונות שלנו, בעיקר באפיקים הפנסיוניים. זהו מחיר כלכלי שכל ישראלי צפוי להרגיש בכיס בהקדם וגם בטווחים הארוכים יותר.
הדו"ח הבעייתי של סוכנות דירוג האשראי מודי'ס גם הוא לא מבשר טובות. נכונותם של גורמים זרים להשקיע בישראל קשורה הדוקות להערכות של גופי מחקר מסוגה, שמספקים כעת תמונה מדאיגה למשקיעים שאינם בקיאים בנבכי המציאות הישראלית. במדינה שהצמיחה הכלכלית בה תלויה כמעט לחלוטין בענפי הטכנולוגיה העילית, השקעות זרות הן לא חמאה אלא חמצן. בלעדיהן הענף כולו עלול לקרוס, מה שיכניס את המדינה כולה למשבר כלכלי עמוק ומתמשך.
אך כסף הוא לא הכול. המחירים הכבדים יותר שמדינת ישראל משלמת על אירועי השבועות האחרונים אינם כלכליים. הם נוגעים בראש ובראשונה בתחושת הערבות ההדדית ובידיעה שברגע האמת כולנו נהיה כאן זה למען זה, כי אין לנו ארץ אחרת. אפשר היה לשמוע את התחושות הללו ברחובות, הן באו לידי ביטוי גם ברשתות החברתיות, אך המקום שבו ההשפעה שלהן דרמטית ביותר הוא קודש הקודשים של הישראליות: צה"ל. ההודעות הסיטונאיות על הפסקת ההתנדבות למילואים מצד מי שיושבים בכמה מהצמתים הקריטיים ביותר לביטחון המדינה מבטאות סדק בליבת הערבות ההדדית הישראלית, שעד היום לא נפער כמותו. הן מציבות סימן שאלה נוקב מעל המוסכמה שאחרי הכול אנחנו עם אחד. ישראל ניצבת מאז הקמתה מול אתגרים קשים מאוד, והערובה לעמידה בהם הייתה תמיד גרעין של לכידות חברתית מעבר לכל מחלוקת פוליטית או אידיאולוגית. נדמה שלא עוד.
צריך לומר ביושר: המחירים אינם תוצאה ישירה של הרפורמה. הם בראש ובראשונה תוצאה של גלי התבהלה חסרת הפרופורציה שמפיצים בשיח הציבורי מתנגדי הרפורמה. זה מה שמוביל לנזקים הכלכליים, שלא היו נגרמים לולא האווירה האפוקליפטית שנוצרה סביב אישור חוק לא מאוד חשוב כמו ביטול עילת הסבירות. זה נכון שבעתיים כשמביטים על הנזק שנגרם ללכידותה של החברה הישראלית. אולם האם הקואליציה לא שותפה לליבוי האש ולהגברת הלהבות? האם ההתבטאויות והיוזמות אינן מעידות שחששות המתנגדים מהשלכות הרפורמה אינם מנותקים מהמציאות?
בשורה התחתונה, המאזן בין עלות לתועלת בסיומו של השבוע הזה עגום למדי. כדי להעביר חלק זניח מאוד ברפורמה המשפטית שילמנו ועוד נשלם כולנו מחירים כבדים מאוד. במצב שנוצר לא היה מנוס מכך, אך כדי שלא ניקלע שוב לסחרור כזה חובה לעצור ולחשב מסלול מחדש. להחליט מה באמת חשוב, ומה פחות. על מה אפשר להתפשר, והיכן ייתכן שהמצב הקיים עדיף על פני כל פשרה גרועה, ובעיקר להעריך את הנזקים הנוכחיים ולהיערך באופן מושכל וחכם למה שעומד בפתח. הכרזה על הפסקה של שנה איננה מילה גסה, וראוי לעשותה פומבית ושקופה, כדי לאפשר חשיבה מחדש, ואולי גם לתת הזדמנות להסכמה רחבה בחלק מהסוגיות.
