בחודשים האחרונים שרפתי את הזמן שלי (וגם של מכשיר הטלפון שלי) בפתיחת קבוצות שיח של שני המחנות, כדי לדון בנושאים הבוערים שאנחנו חלוקים בהם. בעקבות התחלת כינון הרפורמה המשפטית המחלוקת העמיקה עוד ועוד, ואני רציתי לשמוע.
אני בכוונה משתמשת בביטוי "שרפתי את הזמן" – אף שאני לא באמת מרגישה כך: זו הייתה הלמידה החשובה ביותר שיכולתי ללמוד כל החיים שלי. למידה שכללה הכרת עולמות, תחושות, דעות וערכים אחרים לגמרי משלי. אבל הפגשתם של העולמות החדשים עם ערכיי, דעותיי ותחושותיי, על שלל התמורות שהם הביאו איתם, בסופו של דבר גבתה ממני מחיר אישי כבד שרק השבוע השכלתי לעצור ולהתבונן בו לעומק. לעורר סביבו שאלות ותהיות על מקומי, תפקידי וכוחות הנפש שלי.
לפני כחצי שנה חיפשתי ברשתות החברתיות צייצני טוויטר וחשבונות פייסבוק המביעים את דעתם תדיר ברשת, כאלו שגורמים לי בכל פוסט או ציוץ פוליטי ואקטואלי להרים גבה במקרה הקל ולהתכווץ בתחושת אי נוחות במקרה החמור.
היו בהם עיתונאים, פעילים חברתיים, אושיות כאלה ואחרות ושלל דמויות שאני אישית התקשיתי לקרוא, אבל שמתי לב שהם מצליחים לעורר תגובות מציבור גדול ולגרוף כמות גדולה של לבבות ושיתופים.
הרגשתי שאני לומדת שפה אחרת. מפתחת יכולת חדשה של התבוננות בחיים שלי ובדעות שלי ושל סביבתי הקרובה, דרך העיניים של מי שחיים כל כך אחרת ממני
זה לא היה חדש לי. עוד מתחילת התפרצות הקורונה היה לי חשוב, לפני שאני מביעה דעות כאלה ואחרות, לקבל עוד מידע ולפתח עוד ועוד את שריר הביקורת שלי כדי לגבש עמדה יציבה ואחראית בדברים שאני כותבת ובתגובות שיבואו אחריהם.
וזה לא היה קל. במשך כמה שבועות ארוכים, בתחילת תקופת המחאה בעקבות נאומו של יריב לוין, קראתי עוד ועוד פוסטים של מתנגדים, אבל וואה וואה איזה מתנגדים. כל ציוץ וכל פוסט שקראתי רק העמיקו עוד ועוד את הפער העצום ביני ובינם. בין איך שאני בוחנת את המציאות ובין איך שהם עושים זאת.
אבל לצד העמקת הפער הרגשתי שאני לומדת שפה אחרת. מפתחת יכולת חדשה של התבוננות בחיים שלי ובדעות שלי ושל סביבתי הקרובה, דרך העיניים של מי שבחרתי להתחיל לעקוב אחריהם ושחיים כל כך אחרת ממני.
הניסוי החברתי הזה בבני אדם, שניסיתי רק על עצמי, התברר כבעל תוצאות מרתקות.
הנה אני, יעל שבח, אם לשישה ילדים, תושבת ההתיישבות הצעירה, בת למגזר הדתי־לאומי, אלמנת טרור של אברך תלמיד כולל – קוראת ברוב קשב וסקרנות דברים שכתבה אישה חילונית בת גילי, ממרכז הארץ, ללא זוגיות, עם קריירה מצליחה וללא שום רגש של הערכה להתיישבות, לאמהות או לכל ערך שעומד בראש מעייניי – ולעיתים אף עם זלזול בהם.
זה קרה שוב ושוב, עם דמויות מתחלפות. פעם עם גבר בתהליך עזיבה של הארץ, פעם עם אישה שנמצאת בזוגיות עם אישה, פעם עם חרדית מחסידות קטנה שעובדת כדי לפרנס את 12 ילדיה. ובכל פעם הרגשתי איך האמפתיה שבי מפנה עוד קצת מקום לדעות שאני חלוקה בהן עליה ולתחושות שאני לא מרגישה.
התמורה העיקרית הייתה הידיעה שיש לזה הד חוזר. שכמעט תמיד כשבחרתי ליצור קשר עם דמות בעלת עולם ערכים שונה לחלוטין משלי, מהר מאוד נוצר חיבור הדדי, והקשר התקבל בחיבה ובהזדהות גדולה.
הקנס והריבית
התוצאות החיוביות היו ועודן רכישה של שלל חברות וחברים חדשים, שאני משוחחת איתם שיחות שלא היו לי עם אף אחד מעולם. אני מרגישה שאני נוגעת שוב ושוב באיזו א־לוהות גנוזה שאולי אזכה לראות אותה מתגלה. עם חלק גדול מהחברים שיתפתי פעולה ביוזמות נוספות, ואני מאמינה שעוד יצמחו צמחים מפוארים מהזרעים הקטנים ומלאי האהבה שהנחתי בלי להתכוון.
אבל יחד עם התמורות הללו, הגיעו גם השלכות פחות חיוביות. בעצם, נגבה מחיר יקר שאני מתחילה להרגיש כקנס מופרז ונושא ריבית.
התחושה היא כאילו יצאתי לדרך שבתחילתה הקלדתי בווייז יעד מסוים, ואז הגעתי לכיכר גדולה במרכזה של עיר, ושם קרס הווייז. ואני עומדת באמצע הכביש, שלושה נתיבים שונים לפניי, ואין לי מושג איזה מהם יוביל אל היעד ששאפתי להגיע אליו. וחמור מכך – אין לי גם מושג איך לחזור הביתה.
משהושגה המטרה שלמענה פתחתי בניסוי הזה – לשמוע, להתקרב, להכיר ולהקשיב – אני לא יכולה לשוב לאחור. לא יכולה, גם אם ארצה מאוד, להתעלם מכל מה שחוויתי והרגשתי, מכל הקשרים והגשרים שבניתי, מהתובנות שהשגתי ופעולותיי בעקבותיהם.
התוצאה היא התחושה שאני לבד. אני שרויה בחוסר ודאות ובחוסר ביטחון בצדקת דרכי ובנתיב הנכון עבורי.
הימים האלו, אם נרצה או לא, קשים ומורכבים לרובנו.
אני בוחרת מעט להרפות, לנשום, להסיט את האנרגיות להתכנסות ביתית ולנוח, אבל לא מצטערת על צעדיי ושמחה בכל זרע שטמנתי בשולי הדרך.
והלוואי שאני לא היחידה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
