בין ביטול עילת הסבירות לחוק יסוד לימוד תורה, בין ההפגנות לאלימות, נדמה שהיינו צריכים הסחת דעת. סוף השבוע סיפק לנו את זה בתזמון כמעט מושלם. באותו יום יצאו לאקרנים שני סרטים שמיליונים בכל העולם ציפו להם: "ברבי" ו"אופנהיימר".
על פניו אין שום דבר משותף בין שני הסרטים הללו. "ברבי" מספר את סיפורה של בובה מושלמת שחיה חיים ורודים לצד בן זוגה המושלם לא פחות. "אופנהיימר" מגולל את סיפורו של ממציא פצצת האטום, האיש ששחרר את הכוח ההרסני ביותר שידעה האנושות, כוח שקטל עשרות אלפי אנשים ודן למוות רבים אחרים.
אבל אחרי צפייה בשני הסרטים הבנתי שעל אף ההבדלים הרבים ביניהם, הם חולקים דבר חשוב משותף: שניהם מספרים את סיפורו של השמאל העולמי. האחד מספר על השמאל כפי שהתקיים עד לפני עשור או שניים, והשני את סיפורו של השמאל היום.
רוברט אופנהיימר התחבט בין נאמנותו למדינה והפטריוטיות שלו ובין ערכים אוניברסליים כמו קומוניזם וזכויות אדם. הוא הזדהה במידת מה עם הרעיונות הקומוניסטיים והסתובב בחוגי המפלגה הקומוניסטית האמריקנית; אבל הוא לא היסס להצטרף למפעל פיתוח פצצת האטום הראשונה, אלא התעקש וניסה בכל כוחו להתקבל אליו, על אף החשדות שעלו כלפיו בשל קשריו הקומוניסטיים. יתר על כן, הוא רצה להוביל את הצוות. היה לו ברור שכשארצו קוראת, הוא מתייצב.
"אופנהיימר" מספר על השמאל כפי שהתקיים עד לפני עשור או שניים, "ברבי" מציג את סיפורו של השמאל הנוכחי
בכל זאת, אופנהיימר התחבט בשאלות מצפוניות. הוא התייסר יום־יום על הרג יפנים חפים מפשע ובהמשך חייו התנגד לפיתוח פצצת המימן, לא כי רצה להחליש את ארה"ב, אלא כי חשב שפיתוחה ידון למוות עוד רבים ויטיל את מדינות העולם למרוץ חימוש מסוכן.
שני הצדדים הללו, הפטריוטיות והדאגה לזכויות האדם, חיו יחדיו בקרבו, כמו אצל רבים בשמאל האידיאולוגי בדורו. אך בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה מסוכנת, בעולם וגם בישראל: חלקים בשמאל חושבים ששמאלנותם מנוגדת לפטריוטיות, ללאומיות או לציונות במקרה הישראלי. אבל אם אופנהיימר הצליח לגשר על שני הדברים, הדבר אפשרי. הוא האמין שהדברים משלימים זה את זה: שפיתוחה של פצצת האטום וחיזוק המדינה יתרמו בעתיד לעולם שקט יותר ויובילו לפחות הרג של חפים מפשע. והוא צדק.
"ברבי", לעומת זאת, מציג את השמאל כפי שהוא כיום. זה אולי הסרט הפרוגרסיבי ביותר שצפיתי בו בשנים האחרונות. ההפקה, כך נראה, ניסתה לכפר על מודל היופי והשלמות ש"מאטל", חברת האם של ברבי, הטמיעה בילדות ונשים ברחבי העולם, דרך סרט שהנחת המוצא שלו היא שהבובה הרסה את העולם. במקום ליצור דורות של נשים חזקות שמבינות שהן יכולות להיות מה שהן רוצות, בדמותה של ברבי־נשיאה, ברבי־רופאה וחברותיהן, יצרה מאטל דורות של נשים הסובלות מחרדת קלוריות ושואפות לבלתי מושג.
לאורך כל הסרט שזור המסר הילדותי שאישה יכולה להיות כל מה שתרצה. העולם האמיתי פגום כי גברים שולטים בו, לעומת העולם המושלם של ברבי שבו נשים הן השליטות. בניסיון ליצור מסר מעצים ומורכב יצרו המפיקים סרט רדוד שחי בקיצוניות בין שחור ללבן, בין טוב לרע, בין גברים לנשים. אין בו מקום למסר הרצוי: את יכולה להצליח גם בעולם האמיתי, שאיננו דומה לעולם המוצג בסרט.
יש סיבה טובה לכך ש"אופנהיימר" ארוך כמעט פי שניים מ"ברבי": המורכבות המחשבתית. השמאל היום לא נחלק לאידיאולוגיים ולרדודים, לאופנהיימר ולברבי, אבל בחוגים מסוימים נדמה שהאידיאולוגיה המרכזית נהייתה העצמת נשים מלאכותית ותו לא.
גם לנו, הימנים, עדיף להתווכח עם אופנהיימרים מאשר עם ברביות. גם לנו, הנשים, עדיף שיסתכלו עלינו כשוות אינטלקטואלית ולא כמושא להעצמה. כך נראה שוויון אמיתי.
