בימים שבהם חלקים נרחבים בעם מרגישים שלקחו להם את הדמוקרטיה, ולא חשוב אם הם צודקים או לא, כולנו עומדים על פי תהום. אנחנו חייבים להעביר מסר של יחד, בלי אבל ובלי תנאי. זה הזמן להבהיר בלי התנצלות ובלי מורא את החשיבות של צמצום המחלוקת.
אף אחד מן החוקים שמציעה הרפורמה המשפטית אינו מוביל לדיקטטורה, וייתכן שאם המהלך כולו היה מתנהל בחוכמה ובצניעות ובידי דמויות אחרות, ההתנגדות הייתה נושאת אופי אחר, מתון הרבה יותר. בפועל, מאז שהרפורמה יצאה לדרך, העם שלנו קרוע לגזרים, השיח הציבורי אלים, ואנו מצויים בחציית קווים אדומים מוסריים וערכיים מצד סרבני הצבא והרפואה. כל זה מחייב אותנו לשינוי כיוון, מתוך הסכמה כי אנו מדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות. לא יקרה כלום אם נעצור, נחשוב וננסה להגיע לחקיקה בהסכמות.
היחד שלנו הוא התקווה והבסיס הקיומי שלנו, והוא מה שיאפשר לנו להמשיך לבנות את המפעל הציוני. הטהרנים בשני הצדדים יטענו שהמסכימים לפשרה "מתנהגים כמו אישה מוכה ונכנעים לטרור". גם בצד של מתנגדי הרפורמה יהיו מי שימשיכו בכל הכוח לדחוף למאבק מר מול המתפשרים במחנה שלהם. אבל עתיד המדינה תלוי כעת בהצלחתם של מי שיבחרו באומץ בדרך הפשרה, שיגיעו בדרישה ברורה למשא ומתן עד שיצא עשן לבן. רוב הציבור יעמוד מאחוריהם. אף אחד מהצדדים אינו עומד להיעלם, והמשימה שלנו היא לחיות כאן יחד על אף חילוקי הדעות הקשים.
רבים בחברה הישראלית מתאבלים על כך ש"החוזה" שלהם עם המדינה הופר. לכן אנו חייבים לכונן שיח של תקווה ואחדות, ולהזכיר לכולנו את הייעוד המשותף: חיבור בין תורה, ציונות, לאומיות ודמוקרטיה, גם אם לא כולנו נמצאים באותה עוצמה בכל מקום ברצף הזה. אנשי התורה והאקדמיה, אנשי הצבא והמשפטנים, אנשי החינוך וההייטק – כולם חייבים להסתכל זה לזה בעיניים, לצאת מעמדת הצודקים הבלעדיים ולהבין שאנחנו בשעות של פיקוח נפש.
מדינת ישראל הניסית היא פרי השותפות הגדולה של כלל המגזרים, של כלל הכישרונות והכוחות המצויים בעם הזה. של הגבורה, החוכמה, המסירות, החסד והיצירה המצויים בתוכנו ובנו כולנו, כל איש ואישה במקומם ובתחום אחריותם. הגיע הזמן למעשים. יש לנו הזדמנות להוכיח שאנחנו, העם, אנחנו המנהיגים. לא לפחד מן המילים מתינות ופשרה, אלא להוביל אליהן בנחרצות, ולכפות על הפוליטיקאים שלנו את עמדתנו. האחריות עברה אלינו, האזרחים.
אנחנו מצויים בשבועות של בירור פניה וערכיה של המדינה היהודית הדמוקרטית היחידה בעולם. הבירור הזה מתנהל מתוך אי אמון עמוק, בעוצמות רגשיות ובשיח אלים, אך קיים בו גם פוטנציאל לבניית קומה חדשה של חיינו כאן. בין המחנה הליברלי למחנה השמרני יש חילוקי דעות ותמונות עולם שונות וקוטביות. בלי כבוד אמיתי והיכרות מעמיקה לא תהיה לנו תקומה. אנחנו עם אחד, שחייב לנוע יחד אל תיקון וצמיחה.
השלום הוא נושא מרכזי בדרשות חז"ל. אנשים דתיים שמעו דרשות ושיעורים רבים בשבח השלום והאחדות, בשבח כלל ישראל ואהבת כל אחד ואחד מישראל. ואולם כאשר אנו עומדים בפני יישום הדברים בפועל, נדמה שאנו מוצאים צידוקים להתחמק מהגשמתם בחיים. המושגים "שלום" ו"מלחמה" משמשים בלשוננו בעיקר למערכות יחסים בין עמים ומדינות. ולתיאור יחסים בין פרטים משמשים אותנו מושגים כמו פשרה, ויתור, התפייסות והסכמה. חכמים דווקא כן השתמשו במושג "שלום" בדבריהם על יחסים בין עם לעם וגם על יחסים בין אדם לאדם. לפי דרשתו של רבי יוחנן בן זכאי, אם על אבני המזבח, שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים, אמר הקב"ה "לא תניף עליהן ברזל" – קל וחומר שהמטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה – על אחת כמה וכמה שלא תבוא עליו פורענות. חוט השערה מבדיל בין חורבן לגאולה. עלינו לקחת חלק פעיל בתהליך הגאולה, להגיע להידברות, להסכמות ולשלום.
