״כל פעם שההיסטוריה חוזרת על עצמה, המחיר עולה״ (מייקל הדסון).
צה״ל כחלק ממדינת ישראל, בשיאה של טלטלה טקטונית מסוג המשברים שלא התנסה בה מעולם (גם סגירת הפלמ״ח לא דומה). ההערכה היא שמגמה זו תימשך בקרוב ואף תתגבר (כניסה לתוקף של חלק ממכתבי הסרבנות ,התגברות המחאה ומשבר חוקתי בפתח) ולכן צה״ל מחויב לבצע תהליך מהיר של חשבון נפש אמיתי תוך תחקור והפקת לקחים עמוק לאור טיפולו הכושל בתופעת הסרבנות והמרדנות הצבאית על כל גווניה, על מנת שיוכל לצלוח את המשבר הבא במינימום נזקים.
הסרבנות היא פגיעה קשה בצה״ל ובביטחון ישראל, בעלת פוטנציאל של נזק משמעותי עד כדי הנעת תהליך של פירוק מבפנים (מרד צבאי), עובדה שמאיימת על המפעל הציוני והמדינה היהודית. התמודדות יעילה ואפקטיבית לטיפול בבעיה מחייבת התבוננות מערכתית על כלל השחקנים בזירה (הקואליציה, מנהיגות המחאה, מנהיגות האופוזיציה מערכת המשפט והתקשורת). צה״ל לא לבד במגרש וללא התייחסות רצינית מצד כל הגורמים הבעיה תחזור ואף תתעצם.
כאחד ששירת עשרות שנים במערכת (ועדיין משרת במילואים)אני מאמין גדול בחיילים ובמפקדים ואין לי ספק שיתבצע תחקיר יסודי מהיר לאבחון הבעיות ולגיבוש מענה לתיקון הליקויים ללכידות הצבא למניעת סרבנות ולמוכנות למלחמה.
לא סוד שעיקר תופעת הסרבנות מתקיימת בשלושה מוקדים: חיל האוויר (טייסים וקציני מטה), אמ״ן (8200) ובמערך המיוחדים (יתכן שיצטרפו מוקדים נוספים בהמשך הדרך חוצה יחידות למשל הרופאים). מוקדי הסרבנות מחייבים טיפול יסודי ובחינה מחודשת של מדיניות גיוס כ״א.
הטיפול בתופעה היה כושל מלכתחילה, נבחרה חלופה רכה יותר שניסתה להלך בין הטיפות והביאה לבלבול ואף ללגיטימציה בקרב רבים ״מהסרבנים״, לא נעשתה אבחנה בין סרבנות לאיום בסרבנות (שהיא הרבה יותר חמורה). בהמשך שגו מפקדי הצבא שלא התייחסו כלל לתופעת המכתבים ואמירות קצינים בכירים (אלופים ורמטכ״לים לשעבר) שקראו לסרב ולמרד צבאי. אי התייחסות לא הרתיעה את האנשים ואף סייעה לנרמול התופעה. קשה היה לקבל את העובדה שמכתב הקורא לסרבנות וחתום ע"י מספר רב של קצינים לא זוכה להתייחסות של מפקדי הצבא במיידי או לפחות לאמירה ערכית, צבא המילואים מחייב הסדרה והמשגה מחודשת, השירות בו הוא חובה (לא התנדבות) וערך עליון.
החלק המשלים ותנאי בסיסי בטיפול יעיל למניעת מחייב התייחסות של השחקנים האחרים ובראש ובראשונה הקואליציה. בעת הזו הם חייבים להרגיע, להימנע מאמירות מיותרות ומלחיצות, לפוגג את הפחדים של המוחים, לא להתבטא ולהעביר ביקורת פומבית על צה״ל מפקדיו, להימנע מפעילות חד צדדית מתריסה בעיקר בתחומים הרגישים (דת ומדינה) למתן את הקיצונים, לפעול לגיבוש הסכמות רחבות על המשך החקיקה ובכלל לחשוב גם על אפשרות של ממשלת חירום לאומית.
מנגד, האופוזיציה: הגיע העת שמנהיגי האופוזיציה יאזרו אומץ ציבורי ויצאו כנגד תופעת הסרבנות והמרדנות באופן מפורש וחד ערכי ובלתי מתפשר, לא לחשוש מהמחאה, לשקול שוב את מדיניות החרמות כנגד נתניהו ולהצטרף לממשלת אחדות חירום ביוזמתם לפני אירוע חירום שיכפה זאת עליהם.
מנהיגות המחאה, כמובילה לאנרכיה וכאוס רבתי תוך הפרת החוק, הגיע העת שמערכת האכיפה תפעל כנגדם תוריד את הכפפות ותטפל בכל דרך חוקית אפשרית על מנת לעצור את פעילותם הלא חוקית בעידוד הסרבנות והפיכה צבאית. הם ״המטלטל״ המרכזי של המערכת הצבאית ובנוסף זורעים תבהלה וחרדה בקרב המוחים שרובם המוחלט פטריוטים ציונים ואוהבי המדינה.
מערכת המשפט, הציפיה שייעשה צדק עם כל מפרי החוק ובעיקר עם אלה שקוראים ומעודדים סרבנות ואנרכיה במדינה. עם ישראל מייחל לפעילות נמרצת בנושא לצד הרגעת המערכת.
ולבסוף, התקשורת חייבת גם היא להרגיע ולא לשפוך דלק (העצמת מכתבי הסרבנים לדוגמה) למדורה ולנקוט עמדה מאוזנת יותר.
לסיום, אם חפצי חיים אנחנו יועילו כלל השחקנים לצאת מפוזיציה לגלות אחריות, לנהל שיח מכבד עם רצון אמיתי להתקדם תוך השארת צה״ל מחוץ לדיון הפוליטי. אתגרים רבים וחשובים בפתח: הסכנה למלחמה איראן וגרורותיה, יוקר המחיה, משילות וביטחון אישי. לצערי תהום ענקית פעורה ביננו והמשימה כמעט בלתי אפשרית, וזה מחייב מאמץ אדיר של כולם, ובסוף לזכור תמיד אחים אנחנו. .
