כמו שכל מי שעיניו בראשו חזה עוד בטרם הדיון בבג"צ, וכמו שאחרוני הספקנים הבינו עוד תוך כדי הדיון בבג"צ, ראש הוועדה הקרואה של טבריה, בועז יוסף, לא יוכל להתמודד בבחירות המקומיות הקרובות. בפסק דין שהתקבל פה אחד, בשלב זה ללא נימוקים, נדחתה תחולתו של החוק שנתפר עבורו, ושהיה אמור לאפשר לו את ההתמודדות על אף העובדה שהוא משמש כראש ועדה קרואה ממונה, למערכת הבחירות המוניציפלית הבאה.
המצב הנוכחי, בו ראש ועדה קרואה ממונה אינו יכול להתמודד, כדי למנוע פגיעה בתמריצים שלו לפעול לטובת העיר, ועל מנת למנוע יתרון לא הוגן על מועמדים אחרים, יוותר על כנו, בינתיים.
בשל העובדה שפסק הדין פורסם בשלב זה ללא נימוקים, בלתי אפשרי לנתח בשלב זה את הנתיב המשפטי בו בחרו שופטי העליון כדי לפסול את החוק, אולם על פניו, דומה כי פסק הדין הרחיב את מוטת האקטיביזם הבג"צי לאופקים חדשים, אליהם לא הגיעה עד כה.
במדינת ישראל, בה על פי פסיקת בג"צ חוקי היסוד משמשים כחוקה, אין כל נורמת על בחוקי היסוד האוסרת על חוק פרסונלי, ואף לא על חוק שתחולתו מיידית. אכן, חוק לא אמור להיות פרסונלי, וחקיקה של חוק פרסונלי אינה ראויה, אולם אין מדובר בנורמה חוקתית ישראלית, כי אם בהנחת עבודה מתחום מדעי המדינה כיצד לבצע חקיקה ראויה.
גם אם נקבל את הטענה שחקיקה פרסונלית שנועדה לענייניו של אדם ידוע היא חקיקה גרועה ושחוק פרסונלי הוא חוק רע, גם אם נהנהן בהסכמה לאמירה שחקיקה לקראת מערכת בחירות קרובה היא דבר שראוי להימנע ממנו, פסילת חוקים היא מעשה קיצוני, שאינה יכולה להתבצע ללא הגדרה מדויקת מתי ניתן לבצעה. על פניו, קשה לחשוב על זכות מוגנת שתיפגע בשל הרחבת האפשרות לבחור ולהיבחר לאנשים נוספים, גם אם החוק שמרחיב את הזכות הזו מיותר בעינינו.
יותר מכך: גם הפתרון בו שופטי בג"צ עשו שימוש – דחית תחולת החוק למערכת הבחירות הקרובה – כלומר, השהיית תחולתו של חוק באופן גורף לתקופה ספציפית, הוא דוקטרינה חדשה. דומה כי דחיית תחולת החוק נועדה לחסוך מבג"צ את הצורך לתלות על חגורתו קרקפת של חוק נוסף שיפסלו בתקופה רגישה, ולפתור את הבעיה הפרסונלית הספציפית עם המועמד הספציפי בו עסק הדיון באולם.
אולם למעשה, מדובר בפסילת חוק, לכל הפחות לתקופה מסוימת. דהיינו, פסק הדין עתיד להוסיף לבג"צ מלבד האפשרות לפסול חוקים, פרקטיקה נוספת וחדשה שנוספה לארסנל המתעצם שברשותו לפסילת החלטות כנסת. בפעם הבאה, כמיטב המסורת, יתכן שייעשה בה שימוש אף בחוקים פחות לא פופולריים מתיקון בועז יוסף.
אולם כל מה שנכתב עד עתה אינו משנה דבר. אחרי כל הסאגה, יושב ישראל ישראלי מול מסך הטלוויזיה, המחשב או הטלפון, ומבחינתו, בית המשפט העליון פסל חוק שנתפר למידותיו של מי שרצה בטובתו, אריה דרעי, שחקן חוזר בעייתי שמנסה לעקוף את מגבלות המערכת באמצעות חוקים פרסונלים פעם אחרי פעם, ושמח על התוצאה. גם השופטים השמרנים שישבו בדיון בחרו שלא לשים את ראשם לטובת הגנת החוק, שנתפס ציבורית, באופן שקשה להתווכח עמו, כבלתי קביל. דעת מיעוט שמרנית מושחזת שתגן על הפרדת הרשויות אף במקום בו היא אינה נוחה לרשות השופטת לא תיכתב בעבור חוק שתדמיתו היא ירודה ומושחתת.
אז מה היה לנו? חוק גרוע ופרסונלי שקודם על ידי שחקן פוליטי שמחוץ למחנה שלו הוא סדין אדום, שחוקק לטובת מטרה מפוקפקת, שמעולם לא הייתה בליבת האידאולוגיה או הרצונות של הימין; חוק שחוקק באופן כה בוטה, עד שכמעט כפה על בג"צ להתערב בתחולתו אף ללא דוקטרינה משפטית מן המוכן, ובכך העניק לבית המשפט העליון כלים חדשים לפסילת חוקים (או לכל הפחות, לריקונם מתוכן), כלים חוקתיים שיישארו בידי בית המשפט העליון גם לשנים הבאות, לטובת מאבק בחוקים חשובים באמת; ובעיקר, מתנה תדמיתית עצומה לבית המשפט העליון שנתפס כמי שמונע שחיתות, ומכה נוספת לממשלה החבוטה, אשר משחקת לידי מתנגדיה בכך שהיא מוכיחה פעם נוספת שהיא אינה ראויה לאמון ולקבלת כוח נוסף.
לממשלת ישראל ה-37 הייתה הזדמנות היסטורית לאיזון מחדש של מערכת היחסים המקולקלת בין שלוש הרשויות, ולהתחיל לתקן את המצב בו הרשות השופטת משתררת על שתי הרשויות האחרות באופן שמסכל את התנאי הבסיסי של שלטון בהסכמת הנשלטים. בחירת הממשלה לבזבז שוב ושוב את הקרדיט הציבורי המצומצם גם כך שניתן לה על מלחמות בחזיתות הלא נכונות מול בית המשפט העליון, ובעיקר, במלחמות ברירה לא מוצדקות מולו, הביאה במידה רבה לכך שדומה שמההזדמנות הזאת לא יוותר דבר.
