בראיונות הקבלה למדרשת 'שילוב בלב' בגדרה נוהג ראש המדרשה, הרב אריאל יוספוף, לשאול את הבנות מהו החלום האישי שלהן. לפני כמה שנים סיפרה לו אחת מהן שאימה עובדת־ניקיון בקופת חולים, ושהיא עצמה חולמת להיות מנהלת מחלקת הניקיון של הקניון בעיר. "לא אמרתי לה כלום", אומר יוספוף, "אבל חשבתי בליבי בצער, איך עם 12 שנות לימוד ותעודת בגרות, פסגת השאיפות של נערה היא לנהל מחלקת ניקיון". היום הנערה ההיא נמצאת בשליחות מטעם משרד החוץ. בעיני הרב יוספוף, הסיפור הזה הוא המחשה קטנה לסוג האוכלוסייה שמגיעה למדרשה שלו. 'שילוב בלב' היא המדרשה היחידה כמעט שאיננה מיועדת לבוגרות אולפנות כמו שאר המדרשות, אלא לבוגרות תיכונים מקיפים דתיים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית.
בשונה משאר המדרשות, 'שילוב בלב' משלבת שירות לאומי ולימודים. הבנות מסיימות את השירות שלהן בשעה ארבע אחר הצהריים, וכשעה לאחר מכן מתחילות לו"ז של שיעורים ושיחות שמסתיים בשעת לילה מאוחרת. המבנה הזה מתאים יותר לבנות שהן ומשפחותיהן לא יממנו שנת לימודים מלאה ויקרה של מדרשה בלבד. השילוב עם שירות לאומי לא רק מוזיל מעט את העלויות, אלא גם מעלה את הסיכויים שהנערות הללו יגיעו למדרשה. השנה הזאת אמנם לא מעניקה להן תעודה ואיננה מקדמת אותן מבחינה מקצועית או אקדמית, אבל הניסיון מוכיח שהיא מעצימה אותן, מעניקה להן תחושת מסוגלות ומקדמת את הבנות מבחינה אישית, נפשית ורוחנית.
ובכל זאת, אחרי שבע שנים, מאה ושלושים בוגרות ועשרות סיפורי הצלחה מרגשים, מדרשת 'שילוב בלב' עומדת להיסגר בעוד כחודש, עם תום שנת הלימודים המתואמת עם סיום שנת השירות הלאומי. בהיעדר תקנה תקציבית למוסדות מסוג זה, ואם לא יימצאו מקורות מימון למדרשה – היא כנראה לא תוכל לפתוח את שנת הלימודים הבאה. בימים האחרונים התגייסו בוגרות המדרשה להצלתה, אך בשלב הזה אין עדיין בשורות.
הסיפור של מדרשת 'שילוב בלב' הוא דוגמה נוספת לאבסורד מסוים שקיים בעולם המכינות והמדרשות. היום כבר לא צריך להוכיח את תרומתן העצומה של מסגרות ההמשך שלאחר התיכון לאישיותם של הצעירים שלומדים בהן, וכפועל יוצא מכך גם לחברה ולמדינה. אלא שכידוע, רוב רובם של תלמידי ותלמידות המכינות והמדרשות מגיעים מאוכלוסיות מבוססות באופן יחסי, שיכולות להרשות לעצמן להשקיע שנה על חשבונן בלימוד תורה או בהכנה לשירות צבאי או לאומי. כפי שכתב חננאל שקלאר, ראש המכינה הקדם־צבאית בירוחם, באחד הגיליונות האחרונים של כתב העת 'השילוח', המציאות היא שרוב מסגרות ההמשך מחזקות בעיקר את המחוזקים, וממילא מעצימות עוד יותר את הפערים.
בתחום המכינות הקדם־צבאיות, 'הפתרון' שנמצא הוא הקמת מכינות חצי־שנתיות שהזמן והמחיר המופחתים שבהן מאפשרים להנגיש את המפעל החשוב הזה לאוכלוסיות נוספות. באותה מידה, גם בתחום המדרשות ראוי לקדם מסגרות שמשלבות שירות לאומי עם לימוד תורני, כפי שעושה מדרשת 'שילוב בלב'. ענת יוספי, מנהלת מחוז בארגון 'מעגלים' הפועל בתיכונים בפריפריה החברתית, מדווחת על ביקוש גבוה של בוגרות מקיפים דתיים המעוניינות במדרשות שילוב, ועל היצע בלתי מספק. מלבד 'שילוב בלב' בגדרה קיימת רק עוד מדרשת שילוב אחת בשדרות, והקומץ רחוק מלהשביע את הארי.
אם מדרשת 'שילוב בלב' תסגור את שעריה מחוסר תקציב, זו תהיה תעודת עניות לעולם המדרשות. המאפיין האליטיסטי של המפעל הזה יתחזק עוד יותר.
כולם ירוויחו
מסגרות ההמשך שלאחר התיכון יכולות לחולל שינויים משמעותיים לא רק במגזר היהודי. שנת הכנה והכוונה כזו עשויה לתרום גם לשילוב משמעותי יותר של הנשים הבדואיות באקדמיה ובעולם התעסוקה. שיעור תעסוקת הבדואיות עומד כיום על פחות מ־25 אחוזים, ורבות מאלו שעובדות מוכוונות לתחומי תעסוקה שאינם מותאמים עם השינויים התכופים בשוק העבודה. אחת התחנות המשמעותיות שבהן אפשר להוביל שינוי בתחום זה, היא בסיום לימודי התיכון של הבנות.
כ־3,000 בנות בדואיות מגיעות מדי שנה לגיל 18, ומתוכן כ־70 אחוז מסיימות 12 שנות לימוד. בניגוד לרבות מבנות גילן במגזר היהודי, שממשיכות למסגרות המשך מגוונות ומשם לצבא או לשירות לאומי, הנערות הבדואיות נזרקות ישר לחיים. היעדר מסגרות משמעותיות של הכנה לאקדמיה ולתעסוקה איכותית הוא אחד הגורמים לכך שפחות מעשרה אחוזים מהן מגיעות לאקדמיה, ופחות מרבע עובדות. בקרב הסטודנטיות הבדואיות, הרוב בוחרות ללמוד במסגרות אקדמיות ביו"ש או בחו"ל. כך הן מחמיצות הזדמנות להשתלב בחברה הישראלית, ופעמים רבות גם רוכשות השכלה אקדמית בתחומים לא רלוונטיים לשוק התעסוקה הישראלי. לכל זה צריך להוסיף גם את שיעורי הנשירה הגבוהים של צעירי המגזר הבדואי במהלך הלימודים האקדמיים: יותר מ־30 אחוזים.
מסגרת של שנת הכנה לחיים בסיום התיכון עשויה לתת מענה למגוון של חוסרים במסלול חייה של הנערה הבדואית, ולהקל על המעבר שלה ממערכת החינוך לחיים עצמם. בשנה כזו אפשר יהיה לחזק אצל הנערות את השפה העברית שהיא מכשול בהשתלבותן במשרות רבות במשק, להעביר להן קורסים בכישורי חיים, מסוגלות ויזמות, ולהפגיש אותן עם מודלים לחיקוי והצלחה מתוך המגזר. שנה כזו עשויה להיות שנת חשיפה, הכוונה והתאמה של הנערה הבדואית לעולם האקדמי, ואפשר יהיה לנצל אותה גם להשלמת בגרות ולמבחן פסיכומטרי. נערות שיעדיפו מסיבות אישיות ומשפחתיות לוותר על האקדמיה ולהשתלב מיד בעולם התעסוקה, יוכלו לקבל בשנה כזו הכשרה תעסוקתית רלוונטית לכישוריהן והשמה במקומות עבודה. מסגרת כזו גם תאפשר לנערות הבדואיות לשקול אפשרות של שירות לאומי, שרק עכשיו מתחיל לצמוח כאופציה במגזר.
מעבר לנערות עצמן, לא מעט גורמים עשויים להרוויח מקיומן של מסגרות המשך כאלו. מוסדות האקדמיה הישראליים יוכלו להשאיר בארץ יותר סטודנטיות מהמגזר הבדואי, המעסיקים הישראלים ירוויחו עובדות ברמה גבוהה יותר, המשפחה הבדואית תגדיל הכנסות, והמשק הישראלי יצמצם את שיעורי האבטלה ויגדיל את הפריון. כדי להקים מסגרות כאלו נדרש שיתוף פעולה בין־מגזרי של משרדי ממשלה, מעסיקים פרטיים ועמותות מהמגזר השלישי. תידרש השקעה כלכלית ומחשבתית לא קטנה, אבל לטווח ארוך היא תשתלם לכולם. 
