ביום שלישי שעבר, יום למחרת אישור החוק לביטול עילת הסבירות בכנסת, השתתפתי בדיון שעסק בשאלה מה הלאה. היו שם כמה עשרות אנשים, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, ובין שלל הרעיונות שהושמעו עלה גם מסר ברור אחד: מוכרחים ממשלת חירום לאומית.
נראה שזהו צעד חיוני להרגעת הרוחות במשבר הפנימי החמור ביותר שידעה ישראל מעודה. כשיריב לוין לא יכהן כשר המשפטים, שמחה רוטמן לא יכהן כיו"ר ועדת החוקה ואיתמר בן־גביר לא יכהן כשר לביטחון לאומי, מפלס הפחד במחנה המחאה מכך שביטול עילת הסבירות הוא רק הסלט הראשון בתפריט הממשלתי, יירד מיידית. ממשלת אחדות הייתה דרושה כבר מתחילת המשבר, אבל היא נעשתה חיונית מרגע שהמחאה החלה לדבר על אי התייצבות לשירות מילואים, וכמה מאנשיה מדברים עכשיו על מלחמת עצמאות שנייה. גם אם מדובר במעטים, הצהרות כאלה יוצרות אווירה שיכולה לסחוף אותנו לתרחישים שלא האמנו שנגיע אליהם, בדיוק כשם שעד לפני כמה חודשים לא האמנו שנגיע למחזות הנוכחיים.
בנימין נתניהו צריך להיות היוזם. הוא ראש הממשלה, ועליו האחריות הכוללת. עליו לפנות בפומבי ליאיר לפיד ולבני גנץ, ולהזמין אותם להצטרף לממשלתו. עליהם להיענות להזמנה. שלושתם חייבים, ברגע המכריע הזה, לגלות מנהיגות ולא להקשיב לקולות שיתקפו אותם בבוטות מתוך המחנה. הם יודעים שזה המעשה הנכון, ושזה המעשה שהרוב הגדול של הישראלים מייחל לו. ולראיה, הטיפוס של גנץ בסקרים ככל שהוא מדבר באופן מפייס.
תפקידה הראשון של ממשלת החירום יהיה לעצב רפורמה משפטית מוסכמת. לשם כך, אסור שהמשא ומתן על הרפורמה יתקיים בין פוליטיקאים. פוליטיקאים, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות, מושפעים יותר מדי מלחצי המצביעים הקיצוניים ביותר במחנה שלהם. ממילא, גם לפוליטיקאים עצמם עדיף שאת הרפורמה תעצב ועדת מומחים, בעלי השקפות משפטיות שונות, והיא זו שתוגש להצבעה בכנסת.
אבל תפקידה העיקרי של הממשלה יהיה הרבה מעבר לכך. עליה להתמודד גם עם הפחדים העמוקים שחשף הוויכוח על הרפורמה, ובעיקר עם פחדו של הציבור שנושא חלק מרכזי מהכלכלה הישראלית על כתפיו, כמו גם חלק מרכזי ביחידות מסוימות בצבא, שהביטחון והרווחה שהוא מאפשר לחברה שלנו מנוצלים – בין השאר בידי מגזר הולך וגדל שכמעט אינו שותף במעשה הביטחוני והכלכלי – לבניית חברה שתסכן את עצם יכולתו לחיות במדינה האהובה עליו.
אילו יכולנו לנצל את השנים הקרובות לעיצוב חוקה ראויה, זה היה יכול להיות אידיאלי. אבל גם בהיעדר חוקה, יש כמה חוקי יסוד שראוי להעביר. הראשון הוא החוק שמסדיר את אופן העברת חוקי היסוד עצמם; לא עוד במחטפים של ח"כים בודדים, אלא ברוב ברור ומיוחס שאפשר לשנותו רק ברוב ברור ומיוחס. החוק השני הוא חוק יסוד מדינה יהודית ודמוקרטית, שיחליף את חוק כבוד האדם וחירותו ואת חוק הלאום גם יחד, ויבהיר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובו־זמנית גם מדינתם של כל אזרחיה.
החוק הזה צריך להבהיר שמדינת הלאום היהודית פתוחה לכל בני העם היהודי, ואיננה כופה על שום אדם גרסה ספציפית של היהדות. בנוסף, החוק יצטרך להבהיר שמדינה דמוקרטית מעניקה שוויון זכויות ברור לכל אזרחיה, ברוח מגילת העצמאות. חוק כזה יוכל להרגיע הן את פחדי הערבים והזרמים הלא־אורתודוקסיים מהפירוש שנותנת הממשלה הנוכחית למדינה יהודית, והן את פחדי הימין מפגיעה עתידית בדמותה היהודית של המדינה. לשם כך עליו להיות משוריין ברוב עצום במיוחד, לפחות תשעים חברי כנסת.
הניסיון הישראלי מלמד שלממשלות רחבות יש יתרון עצום בהתמודדות עם משברים גדולים. כך היה בממשלת האחדות הראשונה, שהתמודדה בהצלחה אדירה עם משבר מלחמת ששת הימים, וכך היה עם ממשלת האחדות של שנות השמונים, שהתמודדה עם אינפלציה אדירה ותקיעת חיילי צה"ל בחלק גדול מלבנון, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. ממשלות צרות, לעומת זאת, מצטיינות ביצירת אסונות. ממשלת השמאל של רבין ב־1992 הביאה את אסון אוסלו, וממשלת הימין הנוכחית הביאה אותנו לסף מלחמת אזרחים. משום כך אסור שנתניהו, גנץ ולפיד יירתעו מהמבקרים. ייתכן שחלק מהציבור, גם מימין, ימשיך במחאה ובהפגנות הזעם, אבל הרוב הגדול ינשום לרווחה.
