זה לא הנושא ואלה אינם האנשים שאיתם בנימין נתניהו היה רוצה לצאת למלחמה הגורלית הזו, שתקבע את עתידו הפוליטי ואת גורל המדינה. נתניהו לא תיאר לעצמו שייאבק אי פעם נגד חצי עם שתובע ממנו דמוקרטיה ומציג אותו כדיקטטור בפוטנציה. בחלומותיו הגרועים לא ראה את עצמו הופך סמל לעריצות מדינית, שנגדה נלחם כל השנים.
הדמוקרטיה הייתה הערך העליון שעליו התחנך ושעליו בנה נתניהו את דרכו הפוליטית המרשימה. את הספרים שחיבר – משנה מדינית סדורה, גם אם לא מסכימים עליה – הוא ביסס על הכוח הדמוקרטי שיש לאומות החופשיות ונותן להן את היתרון על כל המשטרים האחרים. בספרו "מלחמה בטרור: כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי והבינלאומי", שפורסם ב־2001 מתייחס נתניהו אל הדיקטטורות כמקור כל הרע בעולם המודרני, ומשבח את ערכי הדמוקרטיה וחירויות האזרח.
מעבר לזה, נתניהו קורא להילחם בכל ניצוץ של סכנה לדמוקרטיה ולהחליף את השלטון. זוהי חובה ולא רק זכות, קובע נתניהו ומעלה על נס את העיתונות החופשית, ששר התקשורת שלו ד"ר שלמה קרעי מבקש היום להגביל. "חופש העיתונות הוא ששומר על זכותם של האזרחים להפיל את ממשלותיהם אם לדעתם הרחיקו לכת בכיוון זה או אחר", הוא כותב בספרו. "יש להניח שציבור במדינה דמוקרטית, הסבור שממשלתו התחילה לגלוש במדרון הדיכוי ומפירה בקלות את חירויות האזרח, ימצא תוך זמן קצר מישהו שיכבד את האינטרסים שלו".
בשבוע שעבר התלוויתי לביקורו של הנשיא יצחק הרצוג בוושינגטון ובניו־יורק. ראיתי את הרצוג נושא נאום בפני שני בתי הקונגרס, ומשבח את הדמוקרטיה הישראלית שבזכותה מתקיימות הפגנות ענק נגד הרפורמה המשפטית ובעדה. קרוב ל־500 חברי קונגרס וסנטורים קיבלו את הרצוג בתשואות ממושכות, שביטאו את האהדה הבסיסית שלהם לישראל. נתניהו לא היה שם ולא יהיה בקרוב. האם חלם אי פעם שהקפיטול יהפוך אותו למטרה אנטי־דמוקרטית? האם רצה שנשיא מנהיגת העולם החופשי, חברו הטוב ג'ו ביידן, יגיש לו כתף קרה וידרוש ממנו לעצור חקיקה משפטית שמסכנת את הדמוקרטיה?
אני מתאר לעצמי שנתניהו היה רוצה לראות מאבקים ציבוריים במדינה, אם בכלל, על מהלכים מדיניים גדולים שהוא מוביל, או על שינויים דמוקרטיים במתחם הסבירות. בתחילת שנות ה־90, למשל, היה נתניהו חבר הכנסת היחיד בליכוד שהפר משמעת קואליציונית והצביע בעד חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, שהפכה אותו מאוחר יותר לראש הממשלה. זה היה מאבק ראוי לשמו ונתניהו ניצח בו וזכה להערכה. היום נתניהו מוביל חוקים מסוג אחר, שנועדו להחליש את בית המשפט העליון ואת מעמדו, אחרי שהבטיח בעידן הדמוקרטי שלו שלא יאפשר לנגוע בהם.
נתניהו היה מעדיף פרטנרים אחרים. אני בטוח שכאשר נתניהו מביט מבעד לחלון במשרד ראש הממשלה ורואה את מאות אלפי המפגינים נגד הרפורמה ממלאים את הרחובות שמובילים לכנסת ולבית המשפט העליון וצועקים בגרון ניחר ד־מוק־רט־יה – הוא רוצה אותם לצידו. זה המילייה שלו: אנשי ציבור ליברלים, אנשי הייטק, חוקרים, רמטכ"לים וראשי המוסד והשב"כ, אנשי עסקים עשירים שהוא מעריץ. מנהיגי המחאה אליטיסטים כמוהו. אם יש לנתניהו חברים טובים הם באים מסיירת מטכ"ל ולא מישיבת הרעיון היהודי של איתמר בן־גביר. בימים הגיוניים הוא היה רוצה לראות לצידו את אהוד ברק ולא את אבי מעוז, סגן השר במשרד ראש הממשלה.
מחקר היסטורי עב כרס עוד ייכתב על נתניהו בשנים הללו. איך הוא הסתבך בעצמו וסיבך את המדינה, עד שדרדר אותה לסף מלחמת אזרחים. איך ראש הממשלה תמרן את עצמו, אבל גם נגרר על ידי אחרים למחוזות שלא חשב שייקלע אליהם. מה שקרה השבוע בכנסת היה שיקוף כמעט מלא של הטרגדיה שעוברת על נתניהו. ראש הממשלה רצה להיות בשעות האלה עם שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי, האלופים, הטייסים והמפקדים. אלה השותפים הטבעיים האמיתיים שלו. זו השפה הביטחונית והמבצעית שהוא אוהב.
אילו יכול, נתניהו היה מעיף את עילת הסבירות הזו לעזאזל, מתייצב לצד הצבא, מודיע שהוא מגן על בית המשפט העליון ועל עצמאותו, כי זו מצוות הדמוקרטיה ותמצית האיזון בין הרשויות של מונטסקייה. אבל נתניהו כבר לא ראש הממשלה האמיתי. אולי הוא לא יודע, אבל השותפים הפוליטיים שלו, יריב לוין וחבריו בליכוד, וגם בצלאל סמוטריץ', שמחה רוטמן, איתמר בן־גביר, אריה דרעי ומשה גפני הפילו אותו כבר מזמן. כולם ניצלו את המצוקה האישית שלו והעבירו רפורמה משפטית שמתאימה להם, אחרי שחלקם הבטיחו שזו תחלץ גם את נתניהו משלושת התיקים שעליהם הוא נשפט.
ביום שני בכנסת נתניהו כבר היה שבוי בידיהם. הוא הגיע למשכן יום אחרי שהושתל בגופו קוצב לב, פרוצדורה לא פשוטה כל כך. נתניהו רצה לעכב או למתן את חוק עילת הסבירות, אבל השרים יריב לוין, בן־גביר, מירי רגב, מאי גולן, קרעי, אמסלם וכל האחרים עטו עליו מכל הכיוונים. השר גלנט ניסה להתמודד עם כל החבורה הזו, אבל התייאש מהר מאוד, קם משולחן הממשלה וניגש לשותפי הדעה שלו, בני גנץ ואורנה ברביבאי. היה צריך לראות את התנועה המעגלית שבה הוא תיאר את המצור על ראש הממשלה. "זה המצב, אין לי יותר מה לעשות", הוא אמר לברביבאי.
וזה מה שיקרה גם בחודשים הקרובים. נתניהו ירצה לעצור הכול, ולהחזיר את הגלגל לאחור אחרי הנזקים האדירים שגרם למדינה ולעם. הוא לא רוצה לשמוע על פסקת התגברות, על היועצים המשפטיים, על הוועדה למינוי שופטים. כך אולי הוא יחזיר לעצמו את שארית הדימוי הדמוקרטי ויזכה לביקור ידידותי ולא מאולץ בבית הלבן. אבל לא בטוח שהוא יכול. ידיו קשורות. לראשי הממשלה האמיתיים לוין ובן גביר יש תוכניות אחרות. גם לחרדים. הם ירוצו עם המהפכה המשפטית עד הסוף, כמו שדהרו על ראשו של נתניהו עם עילת הסבירות.
גם המחאה לא תדעך. להפך. זוהי תקופת הזעם. ראשי המחאה מדברים על חצי מיליון מפגינים מחר בקפלן. הרפורמה ובעקבותיה המחאה חדרו לנשמה של האזרחים. הם לא יוותרו על המאבק ועל גורלם. אם לא יהיה שינוי, נתניהו עלול להיזכר לדיראון כראש הממשלה הראשון שפירק את הדמוקרטיה הישראלית לחתיכות.
