שאלה שכל רב מתחיל ומנוסה חייב לשאול את עצמו היא: למה הרבנים שהכי מדברים אל הציבור הכי רחב בדורנו הם רבנים שכבר נפטרו מן העולם?
כן, תמיד היו בעם ישראל געגועים למנהיגים ולדור של פעם, אבל נהירת ההמונים למירון, אומן, קרעסטיר, אוהל הרבי מחב"ד בניו יורק ועוד, אומרת דרשני. המוני בית ישראל מרגישים הכי מחוברים אל רבנים שכבר אינם איתנו. אכן, יש רבנים ששולטים על חסידויות ומוסדות גדולים, אבל היהודי הממוצע שמחפש השראה רוחנית, כמעט ואינו פונה לרבני דורנו. כל מי שעוקב אחרי הנעשה בבחירות לרבנות הראשית, מבין שמשבר חריף זה בין העם ורבניו הוא משבר מעשה ידי אדם שהיה יכול להימנע.
אם הדיווחים על ההתקדמות ברבנות הראשית אכן נכונים, אז נראה שיש היתכנות גבוהה שלפחות אחד הרבנים הראשיים יבואו מדור שלישי של אותה משפחה. אם כל כהונה היא עשר שנים, אזי שמדובר על מונופול של שלושים שנה, וייתכן שזוהי רק ההתחלה. החל ממינויו של יונה מצגר ועד היום, הפוליטיזציה של תפקיד הרב הראשי לישראל הפחיתה משמעותית את הכבוד, היחס הלאומי והבינלאומי למוסד שפעם היה מהמפוארים בישראל.
שלא תהיה שום טעות – יש תורה בישראל. אני אישית, ורבים אחרים בכל העולם, שולחים שאלות תורניות למי שאנחנו יודעים שיענה מתוך ידע וענווה. ישנם גדולי תורה המחדשים חידושים, כותבים ספרים, ומלמדים תורה. אך באופן גובר והולך, העסקנות והפוליטיקה, היח"צנות והנפוטיזם, האינטרסים וההון – ממלאים יותר ויותר משרות רבניות בדורנו, ובמקביל הכישרונות הטריים של דורנו – פחות ופחות.
רבנים שהיו יכולים להיות דיינים נפלאים אינם יכולים להגיע למשרות אלו, גאונים צעירים שהיו יכולים להיות ראשי ישיבות ומנהיגי קהילות נדחפים הצידה כי העסקנות תמיד צריכה את רבניה זקנים יותר וממושמעים יותר ומשפיעים רוחניים שרוצים להתחיל את דרכם נתקלים בחוסר מוכנות של אנשים שלא מבינים איך יכול להיות שמישהו שלא מעל גיל שמונים או "הבן של" חושב שמותר לו להשפיע על ההמונים.
באופן זה, מוסד מפואר שגם לקח וגם הצמיח יותר גדולי עולם כמו הרב קוק, הרב ניסים, הרב עוזיאל, הרב עובדיה יוסף, הרב הרצוג ועוד – הגיע למצב עם הרבה פחות הכרה לאומית ובינלאומית. נכון שתהיה לו זכות הכוח, אך לא יהיה לו את כוח הזכות שהיה לקודמיו בתפקיד, הוא לא יוכל להפוך למי שהורם מקרב העם בשל מעלותיו היוצאות דופן.
נכון שגם הרבנים המיוחסים שכישרונם בזכות עצמם פעלו המון, יודעים הרבה והינם עתירי זכויות, אך יש יותר רבנים שאין להם את הייחוס והפרוטקציה עם כישרונות יוצאי דופן מאשר אלו עם הפרוטקציה והייחוס. אובדן זה של מעמד הרבנות יזיק הכי הרבה בסופו של דבר לרבנות עצמה, שתמצא עצמה בלי מקום של כבוד בעם ישראל בארץ ישראל ובתפוצות, מה שהיה לה פעם.
ישנו סיפור ידוע של הרב מאיר שמחה מדווינסק, בעל הספר משך חכמה, שהיה באסיפת רבנים שבהם רבים היו מיוחסים ובני משפחות רבניות ענפות, מה שלא היה נכון לגביו. כמעט כל אחד מהרבנים פתח ואמר: "אבי היה אומר" או "סבי היה אומר". כשהגיע תורו של הרב מאיר שמחה לדבר אמר לו מישהו בעקיצה: "נו, מה היה אביך אומר". הרב מאיר שמחה שלא הגיע ממשפחה רבנית ענה ואמר: "אבי היה אופה פשוט ולא חידש הרבה בתורה, אבל הוא כן לימד אותי שמאפה לחם טרי שעכשיו יצא מהתנור עדיף מעוגה מפוארת מלפני שבוע".
אם עם ישראל רוצה בפריחה של תורת ישראל ובמקום של כבוד הן לרב הראשי והן לרבנים בעלי שיעור קומה שישנם בישראל, על הציבור לדרוש יותר שקיפות ויעילות בבחירת רבניו, כמו שצריך בכל מגזר ציבורי שרוצים שיצליח. מי שרוצה להמשיך לנסוע לאומן, מירון, אוהל הרבי מחב"ד ועוד קברים של גדולי ישראל, וכן מי שרוצה ללכת בדרכם ובתורתם – יבורך. אך אוי לו לדור שאין לו אמון ברבניו ואוי להם לרבני הדור שהציבור אינו מתחבר אליהם.
הגיע הזמן שנקדיש יותר תשומת לב לתקינותן ויעילותן של מערכות הרב הראשי, רבנים ערים ושכונות, ראשי ישיבות ועוד ועלינו לוודא שהן תקינות ונותנות הזדמנות לכישרונות הגדולים שיש בעם ישראל. אם לא נעשה כן, נראה עוד ועוד אנשים שרבם היחיד נמצא בבית עלמין.
