מצב הדיור המטריד במדינה ועליית המחירים הבלתי שפויה הגיעו גם אליי. אחת לכמה זמן זה קורה, אבל הפעם זה קרה מהר מהצפוי ומצאתי את עצמי (שוב) מחפשת דירה עוד לפני שהספקתי להתאקלם בשכונה. בפעם הקודמת יריתי לכל כך הרבה כיוונים עד שאתר יד 2 חשב שאני בוט וחסם אותי לשימוש באופן זמני (סיפור אמיתי). המחשבה על הסיכוי שלא אמצא דירה מכניסה אותי להיסטריה קלה, אני מודה. ואיך זה שתמיד את רואה סביבך עשרות קרטונים אבל דווקא לפני מעבר דירה את מוצאת בקושי אחד, וגם הוא רטוב מאיזה אבטיח שהירקן השאיר עליו? וברוח התקופה הגם ככה מאתגרת שה׳ יעזור לנו, נוכח ה״מצב״, ובתוספת השבוע שחל בו תשעה באב, עלו בי כמה מחשבות על בית.
הבית שגדלתי בו בשיכון בקריית–ים, ואפילו שהיה קטן וישן, בחלומות שלי אני תמיד חולמתבת־אל בן־חורין עליו.
הבית שפעם נחרב, ואני לפעמים מפחדת שזה דומה מדי לעכשיו.
הבית שכולנו נלחמים עליו, ובסערה שוכחים שכולנו באותה סירה, ולאן נלך אם היא תטבע?
הבית שמזמן כבר לא עשוי מקירות, אבל בתוך הלב שלי יש לו טעמים, ריחות, קולות וזיכרונות.
ועל הבית שעוד לא נבנה ואני מחכה להקים בעצמי.
