הפרק הראשון בסדרה "טבריה מתחת לקו האדום" שעלתה אמש ב"כאן 11" נפתח ברון קובי שבמהלך ריצת בוקר בטבריה קורע שלט זמני עליו נכתב "בית המדרש ומקווה קארלין". "זה לא יהיה פה יותר", מכריז קובי למצלמה. "היה שלט, ואין שלט, נגמר".
הסצנה הזאת מסכמת לא רע, לפחות את שלושת פרקי הסדרה בהם צפיתי. בשורה התחתונה, זו סדרה על מאבק בין ראש עיר פרובוקטיבי שמהרגע הראשון שלו בפוליטיקה מכריז מלחמה על הציבור החרדי, לבין פוליטיקאים חרדים שנלחמים איתו בכלים שלו, ולא מהססים מצדם לשפוך עוד דלק למדורה.
השם של הסדרה וגם התקציר שלה שנשלח לתקשורת, הבטיח הרבה יותר. "קרבות על ראשות העיר מהווים השתקפות של ישראל כולה", נכתב שם. "דתיים מול חילוניים, ליברלים ושמרנים, תומכי בג"ץ מול אוהבי בד"ץ, עיר הפריפריה טבריה מהדהדת את המציאות הישראלית". בפועל, לפחות שלושת הפרקים הראשונים, לא מלמדים הרבה על טבריה אלא בעיקר על מלחמת קובי בש"ס.
קובי הגיע לעיריית טבריה עם ההבטחה להחזיר את העיר לימיה הטובים, אבל מהסדרה קשה להבין מה בפועל הוא עושה כדי לקדם את השינוי הזה. הרושם המרכזי הוא שקובי בעיקר דוחף אצבעות לעיני החרדים. הוא ממהר לקיים אירועים מחללי שבת בטיילת, אירוע גאווה ראשון בעיר, ומשלב מוקדם מקפיד לתבל את סרטוני הלייב שלו בכינויי גנאי לשר הפנים אריה דרעי. קשה להבין מהסדרה איך קובי מקדם את התיירות בטבריה בימות השבוע, או כמו שאומר שמעון כהן, הנמסיס של קובי בסדרה: "קודם כל תפתח את טבריה ביום חול, אחר כך תפתח אותה בשבת".
כהן, איש ש"ס, עורך מקומון חרדי בעיר, מככב בסדרה כאויב המקומי הראשי של ראש העיר. בדיוק כמו קובי, גם הוא מחזיק רוב הזמן את הטלפון הנייד במצב סלפי ומשדר סרטוני לייב לפייסבוק. גם הוא כמו קובי, לא בוחל בפרובוקציות מיותרות כמו למשל חנוכת כיכר באופן עצמאי מתחת לבניין העירייה על שמו של הרב עובדיה יוסף. קובי וכהן מפרנסים זה את זה בפעולותיהם. באחד הרגעים כהן מתוודה בכנות שהוא לא יודע מה הוא יעשה בלי קובי, ומה קובי יעשה בלעדיו.
הסדרה על טבריה מעניינת לצפייה בעיקר בגלל הדמויות היצריות של קובי וכהן שמספקות כל הזמן דרמה, אבל אחרי שלושה פרקים לא לומדים ממנה כמעט כלום על שקיעתה ההדרגתית של העיר, אלא רק על המאבק הפוליטי שמסעיר אותה בשנים האחרונות. מהר מאוד המאבק של קובי בפוליטיקה החרדית המקומית הופך למאבק אישי, ראש בראש, עם יו"ר ש"ס אריה דרעי. הזירה נודדת בהדרגה מרחובות העיר והטיילת אל אולם המליאה בעירייה ומשם לאולמות בית המשפט העליון. הכול הופך לפוליטי יותר ואישי יותר, ולכן המשפט שמצוטט בפרק השני ש"טבריה היא בבואה של מדינת ישראל", לא מצליח לשכנע.
