ישבנו בגינה, בן ה־12 ואני, בין שני שיחי לואיזה צעירים ושיח רוזמרין ותיק, כשביקשתי לשתף אותו במשימה של שמירת המסורת המשפחתית שקיבלנו על עצמנו. היא לא תהיה תמיד קלה, הזהרתי, ויהיו בה רגעים של תסכול וקושי, אבל יהיו בה גם רגעים של סיפוק ואפילו של התרוממות. זו לא בדיוק משימה, זה יותר סוג של מאבק. המאבק בטיון הדביק.
כל העשבים השוטים הם אויבינו, הבהרתי לו מיד. גם את הקייצת המסולסלת והסירה הקוצנית עליך לנכש בכל מקום שבו תיתקל בהן, אחרת יגדלו ויתרבו לאין שיעור. אבל המסוכן והנורא מכולם הוא הטיון הדביק. יש בו שילוב קטלני של כושר התפוצה וההתרבות המהירה של עשבים קטנים ונפוצים, והשתרשות מהירה ועמוקה תוך שבועות ספורים שגם שיחים ותיקים יכולים לקנא בה. במו ידיי חילצתי ממעבה האדמה שורשים שלו באורך מטר ויותר. ומסורת בידנו מבית אבי־אבא שעצי הבאובב שמהם התיירא הנסיך הקטן היו למעשה שיחי טיון דביק.
איך מנצחים אותו, אתה שואל? לאט לך. ראשית כול, דע את האויב. ביום שקיבלתי על עצמי את המשימה, התחלתי ללמוד אותו ואת דרכיו. ובראש ובראשונה עליך לדעת שגם אם הוא אויבנו המושבע, אין זה אומר שהוא רע בלבד. ברפואה הערבית המסורתית הוא נמצא בראש רשימת צמחי המרפא ונחשב כמי שעשוי להועיל לארבעים מחלות שונות. עד היום נהוג להכין ממנו תמציות לטיפול בפטריות הרגליים. אם כי אני באופן אישי מעדיף למיסיל־ג'ל. ואם לומר בכנות, גם הפריחה שלו איננה מכוערת. ואמא שלך אפילו אוהבת את הריח החזק שהוא מדיף. על אף שאצלי הוא מעורר צמרמורת. אולי מאותה סיבה עצמה. הרי יהודה עמיחי כתב על ריח הטיון שהוא "הריח האמיתי של ארץ ישראל, קצת מתוק וגם מר, גם יבש וגם חזק וגם מיואש".
אנחנו מאמינים בצמחים ותיקים. כמו האלון בן ה–900 בכניסה לאלון–שבות, או עצי הזית של שפרעם, או העצים הגדולים הסוככים על מדשאות שלמות בקיבוץ של סבא וסבתא
אז מה הופך אותו לאויב נורא כל כך? לשם כך אתה צריך ללמוד קצת אקולוגיה. ובפרט על המונח "סוקצסיה" (מַעֲקוֹבֶת, בעברית). סוקצסיה היא מה שקורה באתר בנייה למשל, אחרי שהופכים בו את הקרקע והיא צריכה להתחיל להתמלא מחדש בצמחייה. ובכן, לא מיד מגיעים אליה עצים ושיחים מפותחים. אלו זקוקים לקרקע יציבה יותר עם מערכת אורגנית מלאה. הראשונים שמגיעים הם הצמחים שמסוגלים לשרוד ולהתרבות במהירות בלי יותר מדי בררנות. צמחים שבדרך כלל אפשר לכנות אותם בשם עשבים שוטים. ככלל, אתה צריך לדעת, גם מאיר שלו כותב את זה ב"גינת בר", צמח שמתפשט מהר בלי מאמץ, אות היא שמדובר בעשב שוטה. ככה זה. ובכוח החלוץ של החבורה המפוקפקת הזו, ראש לשועלים, ניצב הטיון הדביק.
הוא בכלל לא היה נפוץ כל כך בארץ. נתן יונתן אפילו חשש לשלומו וביקש: "לֹא לְהַכְחִיד אֶת צִמְחִיַּת הַבָּר הַנְּדִירָה / קִצּוֹ שֶׁל הַטַּיּוּן מוֹחֵק עֵדוּת מִסֵּפֶר הַדְּרָכִים". אבל בעשורים האחרונים מפעלי הבנייה התרחבו מאוד, בפרט בצד הזה של הקו הירוק, והוא הפך בן־לילה למין פולש שמשתלט על כל חלקה פנויה. שזה עוד סימן, אגב. לא לבטוח בצמחייה בת עשרים־שלושים שנה. גם לא ארבעים או חמישים. אנחנו מאמינים בצמחים ותיקים. כמו האלון בן ה־900 בכניסה לאלון־שבות, או עצי הזית של שפרעם, או העצים הגדולים הסוככים על מדשאות שלמות בקיבוץ של סבא וסבתא. הם שממלאים אותנו בתקווה שגם קוצים דוקרים אשר כובשים חלקה אחר חלקה הם לא סוף הסיפור אלא בסך הכול פצעי בגרות. לא, אני לא מתכוון לרמוז פה משהו אקטואלי. אתה גדול מספיק בשביל עישוב. לא בשביל אקטואליה.
טוב אז איך משמידים אותו, אתה רוצה לדעת? הדרך הטובה ביותר היא כמובן מיד כשהוא מציץ. לכן אנחנו יושבים כאן עכשיו כדי שתלמד איך לזהות אותו. את העלים הירוקים בהירים, את הריח שאי אפשר להחליף בשום דבר אחר. כשהוא גדל זה כבר סיפור אחר. בשלב מסוים אפשר עוד לתלוש אותו בכוח, עם כפפות. בשלב מאוחר יותר אפשר עם מעדר או עם טורייה. וכשהוא ממש גדול אין שום ברירה מלבד שימוש ברעל. אבל כל אלו פתרונות זמניים, מקומיים. יש רק דרך אחת להביס אותו כליל, והיא לשתול צמחים גבוהים וחזקים שיירשו את מקומו. הנה, הבאתי פה שתיל חדש של דודוניאה. תיזהר על האצבעות. בהצלחה!
