לפני חודש ביקרתי בפריז לראשונה בחיי. במוזיאון הלובר צילמתי רק תמונה אחת: לא של הציורים היפהפיים, אלא של 500 איש שעומדים במשך שעה בתור דחוס ומתפתל כדי להצטלם עם המונה ליזה. יעל ואני עברנו בצד, הצצנו בליזה ממרחק של כמה מטרים, והמשכנו הלאה. אני מודה שהמחשבה הראשונה שלי הייתה התנשאות על ההמונים המתגודדים, שהפכו ציור מופת למוצר צריכה שטחי. אבל אז חשבתי על החלופה.
ב־1917 חולל מרסל דושאן סנסציה בעולם האמנות כאשר הציב בתערוכה בניו־יורק את פסלו "מזרקה", שהיה למעשה משתנה ציבורית לבנה. היצירה אבדה לאחר התערוכה, ואפשר לתהות לאן בסופו של דבר הגיעה, ואיזה שימוש נעשה בה. גם היום אפשר למצוא יצירות אמנות חדשות ומופלאות, אך לצידן רואה מי שמסייר במוזיאון לאמנות מודרנית גם לא מעט "מזרקות" – יצירות שאין בהן יופי ושקשה להדיוט למצוא בהן טעם, אף שהמבקרים מתפעלים מהן מאוד.
חשבתי על זה לנוכח המונה ליזה, ואז התחלתי להעריך יותר את ההמון העומד בתור לסלפי עם הציור הנודע. קשה לראות בסיטואציה הזו איזו התעלות נפשית, אך בכל מקרה מדובר לכל הדעות בציור עם איכות יוצאת דופן. העובדה שאנשים מוכנים לעמוד שעה בתור כדי להצטלם עם ציור של דה־וינצ'י, ולא עם פסל עכשווי מתריס, אומרת שבכל זאת יש ערך בחוכמת ההמונים. ואולי מוטב לנסח זאת אחרת: יותר ממה שאני בוטח בהמונים, אני ספקן לגבי המומחים.
"קול המון כקול ש־די" אינו פסוק תנ"כי אלא פתגם לטיני. ובכל זאת ציטט אותו רבי יצחק אברבנאל בפירושו למסכת אבות, ונימק: "שכּללוּת העם תמיד ישיג אמיתת הדברים". ייתכן שיותר ממה שהתלהב אברבנאל מחוכמתו העילאית של ההמון, הוא לא בטח בכישוריהם של המומחים. אברבנאל היה שר אוצר בחצר מלך פורטוגל, ונאלץ לברוח משם בחרפה. מן התחתית הצליח שוב לעלות למשרת שר האוצר בחצר מלך ספרד, אך גם משם גורש, עם כל אחיו היהודים, בגירוש הגדול של 1492. מאוכזב ומריר מהתחכום המסואב של חצרות המלכים, הכריע אברבנאל בעד העם הפשוט.
צריך לדייק ולומר שכולנו מקבלים את סמכותם של המומחים בכל הנוגע לדקויות של תחומם המסוים. כל אחד מעדיף שינתח אותו רופא מומחה ולא מוכר פיצוחים עם חוכמת חיים. מומחים לאמנות ודאי מיטיבים לנתח את הסגנונות השונים בציור ובפיסול ואת פשרם. אך כשהמומחה מתיימר לנסח קביעות בעלות תוקף כללי יותר – למשל, האם האנושות צריכה לחפש בחיים ובאמנות יופי ושגב, או שמא מחאה חברתית והתחכמות אינטלקטואלית – אפשר לחשוד יותר במומחיותו. אמר לי איש מרשים, מראשי מחאת ההייטק: כמו שלא תתווכח עם רופא השיניים שלך על סתימות, כך אל תתווכח איתי לגבי השפעת הרפורמה במשפט על הכלכלה. לא אמרתי לו כלום, אך בליבי חשבתי שלוּ ד"ר קובלסקי המעולה היה טוען שהרפורמה תזיק לשיניים, בהחלט הייתי מתווכח איתו על זה.
במובן מסוים, על כך נסוב עצם הוויכוח בנוגע לרפורמה במשפט. ליתר דיוק, על זה היה צריך הוויכוח להתנהל לו היה דיון ענייני. כשמקלפים את שכבות הסוציולוגיה והעלבונות, כשחוזרים לשורש הוויכוח בנוגע לאקטיביזם שיפוטי, הרי על כך בעצם מדובר: האם לא מוטב להפקיע את ניהול המדינה מההכרעה הדמוקרטית של הציבור הרחב, ולהפקיד עליו קומץ גאונים. אפלטון היה כנראה הראשון שניסח את משאת הלב האינטלקטואלית הזו, כשטען שהפילוסופים צריכים להיות מלכים. בסין ניסו את זה עם המנדרינים, ולא בהצלחה יתרה. התיאוריה החרדית של "דעת תורה" היא גרסה יהודית לאותו רעיון. במאה ה־20 היו שצידדו בשלטון הבירוקרטיה הממשלתית ותיארו את פקידיה כמומחים אובייקטיביים וחרוצים. היום מנסים להכתיר את השופטים בכתר הנכבד הזה. בשורש כל המהלכים הללו עומדת איזו סלידה מההמון הרחב, זה שמצטופף בתור למונה ליזה או לקלפי.
המענה הראוי בעיניי אינו סגידה עיוורת לחוכמת ההמונים, שהרי ההיסטוריה מלמדת שההמון לא תמיד חכם. המענה הנכון הוא שגם המומחים נוטים לשגיאות גרנדיוזיות, וכיוון שמדובר בחוג קטן וסגור, קשה להם למצוא מי שיתקן אותם. לו שלטו אינטלקטואלים בגרמניה בשנות השלושים הם לא היו מונעים מהיטלר לעלות לשלטון, בין היתר כי נטו להעריץ אותו: מרטין היידגר וקרל שמיט, גדול הפילוסופים וגדול המשפטנים, היו בעצמם נאצים נלהבים. בטוח יותר להצטופף עם ההמונים סביב המונה ליזה של לאונרדו, מלהתגודד עם המומחים סביב המזרקה של דושאן.
motzash.navon@gmail.com
