חברים, אני רוצה לדבר איתכם על המקרה המוזר של הילדים שלי, שהתבגרו בשעת לילה מאוחרת. למעשה זה לא קרה בשעת לילה. אם אתם נושקים לארבעים או יותר, בעלי שיער מאפיר ומתחילים לגלות עניין משונה בקיסמי שיניים, כנראה מתישהו זה יקרה לכם.
זה יתפוס אתכם כשתבואו לסדר כביסה בחדר שלהם ותגלו שם בליל מוזר של ריחות דיאודורנט זולים. זה יכה בכם שנית כשתגלו שהפעם האחרונה שהחלון בחדר שלהם נפתח הייתה במבצע סיני. זה יגמור אתכם סופית ברגע ההוא, הרגע הנורא ההוא שבו הם יפתחו את המקרר ויזעקו בקול מתחלף – "אין מה לאכול בבית הזההההה!". המקרר מלא כמובן. רק אתמול עשיתם רמי לוי. הייתה גם קופסה של שניצלים שטוגנו הבוקר, כולם חוסלו. אבל המתבגר שלכם עדיין רעב. מהיכן הגיע הרעב הזה? רק לפני כמה שנים שמתי להם גבינה על כפית וקראתי "אווירון". שיחדתי אותם בקלפי סופרגול – העיקר שיסכימו לטעום אבוקדו. ויום אחד קמו הילדים והפכו ליצורים מגודלים כאלה, שרק מחפשים אוכל כל הזמן. הם אוכלים לי בבוקר קורנפלקס בקערה של פסטה. הם מכינים לעצמם סנדוויץ' עם חמש קומות. לפני שבוע קניתי תערובת שמקשטים איתה את הסלט – אכלו גם אותה. הגעתי למצב שאני לא יכולה לבנות על שום אוכל בבית שלי שיישאר לאורחים.
מה עשיתי? התחלתי להסליק. וכעת אני מצויה במאבק מול מתבגרים עם תיאבון של קצינים מהמנדט. איפה לא הסלקתי? מתחת למיטה, בתוך הארון, במחסן, בנישה שמעל המקרר. ואפילו בהסלקה שבתוך הסלקה, גם שם הם ימצאו את האוכל יתברך. אלליי, לפעמים אני שוכחת איפה הסלקתי ומה. בפסח מצאתי עוגיות לאורחים שהוסלקו בסוכות.
אני במאבק מול מתבגרים עם תיאבון של קצינים מהמנדט. איפה לא הסלקתי? מתחת למיטה, בתוך הארון, במחסן, בנישה שמעל המקרר. ואפילו בהסלקה שבתוך הסלקה, גם שם הם ימצאו את האוכל יתברך
ואין לזה סוף, חברים. אין גבול לרעב. כשהם היו קטנים רק התפללתי שיאכלו, היום אני רק מתפללת שיפסיקו. כמה אפשר לאכול? ועוד לא להשמין בצורה מתריסה שכזו? הילדים כבר בגובה שני מטר, לאן עוד אפשר לאכול משם?
יש עוד עניין מוזר עם מתבגרים, והוא הרגע שבו הם הופכים להיות בני שיחה. לכאורה מאורע מרגש בחיים, עד שמבינים את ההשלכות. כלומר, עד שמבינים שהם מבינים הכול, והם לא משחררים לך את שולחן שבת. פעם היית מתחננת אליהם שלא יצאו כל כך מהר לחברים, היום את רק מתפללת שילכו כבר. יושבים להם שישה מבוגרים סביב השולחן, רוצים להגיד דברים שמתבגרים לא אמורים לשמוע, לפעמים גם נפלט להם, ואז מישהו מזכיר בשקט – "guys, we have ears", ואז את קולטת שהם גם יודעים אנגלית! לא בוער להם להתחפף. והחבר'ה שלנו כבר נכנסים לנוהל משכנתא, מתחילים לדבר על נושאים יבשים כדי לשבור אותם. עוברים לשיחות על עו"ש וארנונה – וכלום, הם עדיין שם, הכול מעניין אותם! תפסיקו להתבגר, ילדים!
ויום אחד קורה הנורא מכול, והבכור שלך פתאום מוציא רישיון. שוב, לכאורה מאורע משמח, עד שאת מבינה שזה בא יחד עם לקחת לך את האוטו. ואז את מוצאת את עצמך תופסת טרמפים בצומת בחום של 40 מעלות, שונמכת 20 שנה אחורה בגלל ילד שלמד לנהוג.
ואת אומרת לעצמך, אוקיי, לפחות נשארו לי הקטנות. הן עדיין ילדות, עוד יש לי שליטה עליהן. עד שיום אחד הטלוויזיה יוצאת מאיפוס והזאטוטה בת השמונה עושה משהו בשלט ומסדרת אותה. ושם את מבינה שזהו, נגמרה המשמעות שלך בעולם.
תמיד תהיתי מה גורם לילדים שלנו להקשיב לנו. הרי בואו, זה לא שבאמת יש לנו סמכות הורית. ואז הבנתי – מה שמחזיק את ההיררכיה בינינו לבין הילדים זו העליונות האינטלקטואלית שלנו עליהם. כל עוד אנחנו עובדים והם לא, כל עוד אנחנו נוהגים והם לא, כל עוד מגיעים בדואר מכתבים עם ביטויים כמו "ריבית" ו"החזרי מס" והם לא מבינים אותם – נשמר איזה סטטוס קוו של תלותיות. אבל מה קורה כשהוא נשחק? מה קורה כשהפצפונים שהבאת לעולם מתחילים לגלות סימני התפתחות מתקדמים, עד כי קיים חשש סביר שהם יגדלו להיות יותר חכמים ממך? זה הרגע שבו את מבינה את הסוף הבלתי נמנע: יום אחד הם יתחתנו והגלגל יתהפך. את תהיי המבוגרת המשועממת, זאת שצריך להעסיק. והם יבואו לאסוף אותך להופה של מוטי גלעדי ברכב האוטונומי החדש שלהם וייתנו לך את הכבוד של לשבת מקדימה. ואת, מה יישאר לך לתת להם בחזרה? חום ואהבה. ואולי איזו קופסה של שניצלים.
