"חלפו שעתיים מאז חזר אדם לביתו, עדיין מנסה לבנות תיאוריה שתחבר את כל הנתונים. אולי ההשערה שיגיע אליה תהיה לא סבירה, על כך כבר ויתר מזמן, אבל הוא עדיין ניסה למצוא הסבר שלפחות לא יהיה מופרך לגמרי" (עמ' 182).
אדם בן־ארי, גיבור "המאמין", הוא כוכב עולה בשמי הפסיכולוגיה, שמוצא את עצמו בתסבוכת אישית־מיסטית־פסיכוטית. כשקראתי את הפסקה הנ"ל, העוסקת בו, די קרוב לסיום הספר, חשתי כאילו היא נכתבה עליי ממש. גם אצלי חלפו שעתיים מאז חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא את הספר, גם אני עדיין מנסה להבין מהי התיאוריה שתחבר את כל הנתונים המופיעים בו, יודע שהיא תהיה כנראה לא סבירה – ויתרתי על כך כבר בעמוד 50 – וגם אני עדיין מנסה למצוא הסבר שלפחות לא יהיה מופרך לגמרי. וכשהמחבר הוא לא פחות ולא יותר מ"אמן חושים ומנטליסט", צמרמורת קרירה עברה בגבי. האם נמרוד הראל אשכרה יודע בדיוק מה עובר עליי כשאני קורא את ספרו?
הרעיון שעומד בבסיס הספר הוא "המסר התת־סיפי", מסר שמטרתו לחדור לתודעתו של אדם, בלי שאותו אדם יהיה מודע לניסיון ההחדרה. מי שהמציא את הז'אנר הוא אדם אמיתי שמופיע גם בספר, ג'יימס ויקארי, שהודיע במסיבת עיתונאים ב־1957 שהצליח בניסוי של פרסום תת־סיפי. לדבריו, הוא החדיר מסרים בעד רכישת קולה ופופקורן בסרטים בבית קולנוע בניו־ג'רזי, וכתוצאה מכך מכירות שני המוצרים עלו בעשרות אחוזים. הממצא עורר רחש־בחש עצום בעולם המדיה והפרסומות דאז, אלא שבמהרה ויקארי התוודה כי בדה את תוצאות המחקר. מאוחר יותר, חוקרים שניסו לחזור על הניסוי גילו שוב ושוב כי המסר התת־סיפי לא באמת עובד, ודאי לא בהצלחה הכבירה שתיאר ויקארי. מאז נפסל בארה"ב ובעולם עצם השימוש במנגנון.
ובכן, ב"המאמין" נבחנת האפשרות שוויקארי שיקר בהודעתו האחרונה מסיבותיו שלו, והמסר התת־סיפי אכן עובד. הדרך לבחינה הזו עוברת בכת מסתורית שהחליטה על זהות המשיח, במתחם כליאה ובמטווח קשתות אי־שם ברמת הגולן, באהבות קצרצרות ובלתי ממומשות של הגיבור, ובעיקר בתחושה של משהו לא אפוי עד הסוף. כדי לקלוט את כל הרמזים שמופיעים לאורך הספר ונקשרים בחופזה בסיומו, הייתי צריך לחזור אחורה ולקרוא כמעט מההתחלה. לא ברור אם מדובר בהחלטה לפנות לדור צעיר שאולי נבהל מספרים עבי כרס, או סתם בחיפזון כתיבה שמאפיין סופרים שזהו אינו מקצועם הראשי, אבל התוצאה היא ש"המאמין" הוא מקרה קלאסי שבו קיצורי הדרך פוגמים באיכות העלילה.
זה חבל בעיקר כי הראל כן מצליח להעמיד גיבור שאיכשהו אכפת לקורא מה יקרה לו בצעד הבא, ועד שלב מסוים יש היגיון פנימי בסדר הדברים. לאורך רוב העמודים אפשר גם למחול על חוסרים כאלה ואחרים במהלך העלילה, ועל העובדה שהכול נעשה במין קוצר נשימה ודילוג על יצירה של דמויות עגולות ופחות שטוחות. הסוף הוא זה שגורם לסוג של מפח נפש. לא עמוק מדי, בסך הכול לא צריך להשקיע יותר מדי זמן כדי לקרוא את 200 ומשהו עמודי הספר שרצים במהירות, ועדיין הייתי מצפה מנמרוד הראל להניח לרגע את היותו אמן חושים ומנטליסט, ובפעם הבאה לעשות איזה קסם שיגרום לו להיות סופר אמיתי.
המאמין
נמרוד הראל,
כתר, 365 עמ'
