השאלה המפורסמת "ארזתם לבד?" לרוב תהיה הראשונה בכל התהליך. משם נפרדים מהכבודה שמשוגרת למטוס, ממשיכים לעבר הבידוק הביטחוני, הכרטוס, והשיא – הדיוטי פרי. כל החוויה טומנת בחובה, כמובן, התרגשות רבתי; פעולה פשוטה־על־גבול־הבירוקרטית כמו המרת הכסף למטבע המדינה שאליה אתם יוצאים לחופשה עשויה לייצר פרפרים בבטן. אך בתוך כל השמחה והצהלולים מתחבא לו איזה רגע קטן של צפיפות, אוויר דחוס, רגליים כואבות והרבה פחד לאבד את החפצים היקרים. לא כולם זוכים לו, אך אם אתם מהנבחרים – כדאי שתכינו את עצמכם לאוטובוס שמסיע אתכם למטוס. או בשמו הלועזי שהמצאתי כעת: "באס בורדינג".
מדובר באוטובוס נמוך קומה, ממש בגובה הרצפה, שנראה מבחוץ ככל אוטובוס עירוני, כולל פרסומת המודבקת במקום המיועד לכך. אך מבפנים – נחסוך לכם את ההפתעה המרה – אין מושבים. פרט לכמה בודדים המפוזרים מסביב, בחלק הפנימי של האוטובוס מותקנים עמודים, או גרוע מכך, חתיכות סיליקון לאחיזה בזמן עמידה, ועליהן צריך הנוסע להסתמך בעת עצירה. אני יודע מה אתם חושבים לעצמכם: עסק הטיסות כל כך יקר, לא יכלו החברות להשקיע במושבים באוטובוס? גם לי אין תשובה. במה חטאו כל רוכשי כרטיסי הטיסה, שמפנטזים כבר כמה שעות על מושב משלהם במטוס, שכעת ייאלצו לעמוד לאורך כל הדרך? להנהלת שדה התעופה הפתרונים.
המסלול ידוע רק לנהג, שידאג תמיד להפתיע אתכם – בין בנסיעה קצרה שתעלה את התהייה למה לא הלכנו ברגל, או בכמויות של סיבובים שלא יביישו מסלול דוגמנות. שעת הנסיעה מושפעת כמובן משעת הטיסה, הווה אומר – באמצע הלילה. אולי אחראיות לכך הדיילות, שמקבלות יותר על שעות הלילה, כי לא נראה שיש עוד מי שמרוויח מכל הסיפור. ואל תתרצו לי שזו התאמת השעות כך שנגיע למדינת היעד בשעה הגיונית, כיוון שגם ליעד מגיעים תמיד באמצע הלילה. אין לזה באמת הסבר.
בשונה מקווים שעליהם אנחנו רגילים לכתוב כאן, קהל היעד של האוטובוס המדובר מגוון לאין ערוך: לא רק חיילים, בני נוער, עובדים זרים וקשישים, אלא תמהיל של כל צבעי הקשת הישראלית, המשתייכים לכל העשירונים. רמת האינטימיות של הנסיעה גבוהה מהרגיל, וזה הזמן שלכם לבחון מי יוצא לנסיעת עסקים, מי מחפש מסיבות ומי בא להכל כלול, וכמובן – מי רכש את הכרטיס הזול ביותר. כל השערה תתקבל בברכה.
בשונה מהאווירה השוררת בזמן פתיחת שערי העלייה למטוס, האמת היא שאין לכם מה לדאוג גם אם לא הצלחתם להידחס על האוטובוס הראשון שהגיע. בסבב הבא בוודאי ייתנו לכם להצטרף. עם כל הכבוד לצפיפות, לא באמת אפשרי להכניס יושבי מטוס שלם, הכוללים בין 200 ל־400 מושבים, תלוי בגודל המטוס, לתוך אוטובוס אחד. כך שלעיתים אפילו משתלם לא לריב עם העולים ראשונים לאוטובוס, ולהמתין לזה שיבוא אחריו. בינתיים תוכלו לצפות קצת במסלולי ההמראה, או לחשב, כמו ישראלים טובים, איך הייתם עושים פיגוע. אל דאגה, נוסעי המטוס כבר ימתינו לכם.
ומהן האלטרנטיבות? השימוש הנפוץ ביותר הוא בטרקלין נייד, המכונה "שרוול", שמחובר היישר לפתח של מבנה נמל התעופה ולדלתות המטוס. במקרה כזה לא תוכלו לצפות כלל במסלולי ההמראה, ועם גודל החלונות שיש במטוס ייתכן שהפעם הבאה שתראו את הנוף תהיה רק בארצות הנכר. השמועה מספרת גם שיש מי שנדרש ללכת ברגל על כבישי ההמראה, אך לא בנתב"גנו. ולבסוף, השילוב המנצח שעליו אנחנו מדברים – האוטובוס ומדרגות העלייה למטוס. מכל מקום, הבחירה איננה בידכם. תפקידו של צוות הקרקע לתכנן עבורכם את המסלול, אתם רק מובלים כמו מטוסים לרכבי "עקוב אחריי".
בניגוד לדעה הרווחת, האוטובוס אינו פתרון עבור רוכשי הכרטיסים הזולים בלבד. חשבו על זה, כשנשיאים ואנשים חשובים יורדים מהמטוס, הם משתמשים במדרגות המפורסמות. כך זה תמיד נראה בתמונות. ובכן, מה אתם חושבים שהם עושים מיד לאחר הירידה, החיבוקים הנישוקים והסלפי עם אורן חזן? בדיוק כמותכם חברים, מצטופפים באוטובוס עם כל מי שירד מהטיסה.
