"יש אנשים שחושבים שחתונה היא פתרון לכל הבעיות שלהם", ציטטה פעם אשתי את אחת המחנכות האולפנה שלה, "אבל האמת היא מי שמתחתנת נשארה בדיוק עם הבעיות שהיו לה לפני החתונה, מלבד אחת – היא כבר לא צריכה למצוא חתן".
בשנים האחרונות אני הולך ומרגיש תחושות דומות לגבי השאיפה לבניין בית המקדש: אנשים חושבים שבית המקדש אמור לפתור את כל הבעיות שלנו. אני לא מתנגד עקרונית לפתרון מופלא לכל הבעיות שלנו, אבל זו לכל הפחות לא המטרה הראשונית – המטרה היא קודם כול לפתור את הבעיה העקרונית, שבית המקדש לא בנוי.
ריאלי כמו המדינה
נתחיל מההתחלה: כל אדם דתי מבקש בכל תפילה ובכל ברכת המזון שהעבודה תחזור לבית המקדש. חלק גדול מהדתיים אומרים את המילים האלה ברגשות מעורבים, ומודים שהם לא בדיוק יודעים איך הם ירגישו כשעל הר הבית יתנוסס הבית שעל שמו הוא קרוי, אבל השאיפה הזו בהחלט עומדת בבסיס האמונה היהודית.
לאנשים רבים, דתיים וחילונים, המחשבה שהשאיפה הזו תתגשם אי פעם נשמעת הזויה (חלק מהדתיים מתבצרים בגלל זה מאחורי הדעה שבית המקדש ירד מהשמים, כי בעיניהם זה תרחיש יותר ריאלי מאשר שנצליח להרים פרויקט כזה בלי נס גלוי). התשובה הקבועה – והנכונה – לטענה הזו היא שלפני לא הרבה מאוד שנים, המחשבה שתהיה מדינה יהודית עצמאית ומשגשגת בארץ ישראל נשמעה הזויה לא פחות; מן הסתם גם אז הדתיים הריאליים הניחו שהמשיח פשוט יגיע ויפתור את כל הבעיות.
והנה, עלינו לארץ וזכינו להקים מדינה, בשילוב של מאמץ אנושי וסיוע מלמעלה, וברוך השם נשארנו עם הרבה מאוד בעיות, ואפילו יצרנו עוד כמה. יש מחלוקות בין דתיים וחילונים, פערים חברתיים על רקע כלכלי (ואפילו עדתי, דבר שלא היה לנו במציאות שבה כל תושבי הקהילה היו אשכנזים או מרוקאים או תימנים), ויכוחים בלתי נגמרים על כל נושא אפשרי ועל עוד כמה בלתי אפשריים. פתרנו רק בעיה אחת גדולה – אנחנו כבר לא בגלות.
כמוה גם השאיפה לבניין בית המקדש, אינה מתיימרת "להחליף" את המציאות הנוכחית באיזו מציאות אידיאלית. אם המשיח יחליט להגיע ולפטור אותנו מכל הלבטים זה יהיה מאוד נחמד מצידו, אבל בינתיים הנחת המוצא צריכה להיות המציאות הקיימת.
בית מקדש עם תאורה ושילוט חשמלי
בהקשר הזה אני תמיד נזכר באותו בחור חרדי שלקחנו טרמפ בחול המועד אחד, לפני קרוב לעשרים שנה, מהעיר העתיקה לכיוון פסגת זאב. התנועה בצד שלנו זרמה, אבל הנתיב הנגדי לעבר העיר העתיקה היה פקוק. אבא שלי אמר שממש אפשר לדמיין את כל האנשים האלה עולים לרגל, והבחור החרדי מיהר לתקן: "כמובן, כשייבנה בית המקדש כל הכביש יתמלא בסוסים ועגלות".
שאלנו בהפתעה למה הוא חושב ככה. הוא לא הצליח להסביר, אבל זה היה די ברור – הוא אף פעם לא באמת חשב שבית המקדש אמור להשתלב במציאות שלנו, הוא תמיד מדמיין את בית המקדש השני, כמו בציורים שתלויים בסוכה, והוא שואף לחזור לציורים המוכרים. נדמה לי שיש גם כמה חילונים שמניחים שהשאיפה להקים את בית המקדש כוללת גם ויתור על הטכנולוגיה המודרנית וחזרה לימים בלי חשמל ומים זורמים.
אבל רוב מי שמתפלל לבית המקדש בכלל לא מעלה את זה על דעתו. הוא מניח שבית המקדש ייבנה איכשהו, ויהיו בו תאורה וחניה ושילוט אלקטרוני. וחשוב לא פחות, גם אם אין לו בראש תוכנית סדורה, הוא בטח לא חושב שהקמת המקדש אמורה להיות עניין של כמה קיצוניים שיכפו משהו על מדינת ישראל. בית המקדש הוא במהותו פרויקט לאומי, ולכן יכול להיבנות רק כאשר יהיה קונצנזוס רחב שיתמוך בהקמתו.
אין פירוש הדבר שכולם יהפכו להיות דתיים פתאום. סביר מאוד להניח שגם כאשר יתנוסס בית המקדש בירושלים, רבים לא ירצו לעלות אליו (אולי פעם-פעמיים בחיים – בבית הספר היסודי ובטירונות). ככלות הכול, גם בשני בתי המקדש הקודמים לא כולם היו "דתיים". היו גם עובדי עבודה זרה, חברי שלל כתות, אנשים שלא עלו לרגל ואנשים שהקימו מקדשים אלטרנטיביים.
כאן יש שיקפצו יגידו ששני בתי המקדש אכן נחרבו בסוף. קשה להתווכח עם העובדה הזו, אבל האם משמעותה שבתי המקדש הללו היו כישלון? קשה לומר את זה. שניהם עמדו יותר מארבע מאות שנה (למי שחלש בחשבון, יותר מפי חמישה מימי מדינת ישראל עד כה), ויש להוסיף שלפניהם היה בשילה משכן שעמד יותר משלוש מאות. באותן שנים היו בעם ישראל תקופות שגשוג ותקופות משבר, קטסטרופות ותיקונים, אנשי מעלה ואנשים מושחתים, ממש כמו שהיו, ובכן, בשנים שבהן בית המקדש היה חרב.
אוהבים היום לכתוב תרחישים אפוקליפטיים, שבהם תפקיד הכהן הגדול כרוך בדיל מפלגתי, כמו גם זהות היושבים בסנהדרין, ואנחנו לא מצליחים להתגבר על מחלוקות ומנהגים שונים שנוגעים כמעט לכל פרט בבית המקדש. אני לא חושב שזה תרחיש אפוקליפטי. זה אחד התרחישים הכי ורודים שאני יכול לדמיין. בטח יותר ורוד מהפרה האדומה שהסעירה את הרשתות לאחרונה, ואם נהיה כנים היא די חומה.
