מניתוח פשוט של ההתבטאויות מסוף השבוע האחרון, כולל מעל דפי עיתון זה, ברור שהימין הותש. תג המחיר אותו הצליחה המחאה להציב אל מול כל חקיקה הנוגעת למערכת המשפט, ולו הזניחה ביותר, הוא כה כבד, עד כי קשה לחשוב על חקיקה אפשרית כלשהי שתהיה שווה את נזקה המיידי.
אך טבעי לכל אדם שטובת מדינת ישראל בליבו שאחרי שמונת חודשי טירוף ברחובות, קיטוב חברתי, נזק כלכלי והתפוררות האתוס הצה"לי לבקש פשוט שקט. תקופה שבה הממשלה תעסוק באתגרים הדחופים, ותיטוש את הרפורמה המשפטית שגם כך לא מסתמנת כהצלחה גדולה. במצב דברים זה, הפיתוי להפסקה מוחלטת של ניסיון כלשהו לחקיקה משפטית, הוא כמעט מתבקש. הימין חיכה לרפורמה במערכת המשפט כשלושה עשורים, הוא יכול להמתין עוד קצת.
לגישה שובת הלב והמאחדת הזו יש בעיה מרכזית אחת: כל הפסקה של החקיקה מטעם הקואליציה צפויה להיות בהכרח חד צדדית. גם אם הקואליציה תגיע להסכמות עם הפוליטיקאים משמאל על הפסקת המחאות סביב הרפורמה, גם אם משה רדמן ושקמה ברסלר בכבודם ובעצמם יסבו עם נתניהו לעישון משותף של מקטרת שלום, הנושא המשפטי אינו צפוי לרדת מסדר היום. הסיבה לכך פשוטה: הגורם החשוב ביותר להורדת המתיחות כלל אינו חלק מכל הסכמה אפשרית מסתמנת, והגורם הזה הוא כמובן כלת השמחה, מערכת המשפט עצמה.
הרצון של הימין הישראלי לבצע רפורמה מקיפה במערכת המשפט אינו תוצר של קפריזות של הצמד לוין את רוטמן, ואינו גחמה פתאומית של ממשלת הימין. הצורך בשינוי במערכת המשפט הפך למרכזי במחנה הימין בשל הצטברות התערבויות מצדו של בית המשפט העליון, שהפך לשחקן חשוב במגוון סוגיות ליבה של הציבוריות הישראלית, ובמקרים מסוימים אף לשחקן המרכזי. כמות וחשיבות ההתערבויות של בית המשפט העליון אינן במגמת ירידה, נהפוך הוא – בעוד הימין רשם לעצמו הישג כמעט סמנטי בכך שצמצם את יכולתו של בית המשפט העליון להתערב בעניינים מנהליים מסוימים באמצעות הגבלת השימוש בעילת הסבירות, בית המשפט, בסיועה הנלהב של היועצת המשפטית לממשלה, מבשל מהפכה שיפוטית שניה, גדולה מהקודמת, כזאת שתאפשר לו לפסול חוקי יסוד, ובכך להתנתק סופית מהכפיפות לנורמות הכתובות אותן מחוקקת הכנסת.
היועצת המשפטית לממשלה, מי שלגוף שהיא עומדת בראשו הוקדש פרק ברפורמה, מקיימת מדיניות דווקנית, לעומתית להכעיס ופוגעת ביכולתה של הממשלה לקדם מדיניות באמצעות הכוח האדיר המצוי ברשותה, שכל כולו תוצר של התפתחות פסיקתית.
בהמשך הדרך, ממש עוד מעט, צפויה להתכנס הועדה לבחירת שופטים, אשר המשך מניעת התכנסותה בוודאי לא יתאפשר מבלי שהדבר יחשב המשך קידום הרפורמה. כינוסה של הוועדה בהרכב הנוכחי צפוי להביא לדריסת הימין תחת הרוב המוחלט שיש למתנגדי הרפורמה, אשר ימנו ללא כל הפרעה את כל שכבת שופטי השלום והמחוזי החשובה, ויחזיקו במנופי לחץ אדירים לבחירת מינויים לטעמם גם לערכאה העליונה. כל זאת, כשההתנהלות הרגילה של העליון, זאת שקוממה עליו את הימין, צפויה להמשך כרגיל, כשאך לאחרונה נתקלנו בפסילת חוק נוסף העוסק בענייני הגירה, שם דומה כי בג"צ נחוש שלא לאפשר לרשויות האחרות לנהל מדיניות כלשהי שאינה לטעמו האידאולוגי.
החזרת המדינה לפסים של שפיות אינה פרבילגיה, אלא צורך דוחק. הרצון הכן של הגורמים האחראים בימין לסיים את הסיפור בתבוסה כדי למנוע נזק נוסף מהמדינה הוא טבעי, ומעורר הזדהות.
אולם דווקא מאנשי ימין אידאולוגי – מי שבמשך שנים צפו בעיניים כלות באופן בו מערכת המשפט השתמשה שוב ושוב בכוחה הכופה על מנת להכריע בסוגיות יסוד הנוגעות ללב המחלוקת האידאולוגית, שראו כיצד האימפריאליזם המשפטני של הייעוץ המשפט חונק את היכולת של ממשלות נבחרות להחזיק בסמכות, ולא רק באחריות – מצופה להבין שעצירת החקיקה כעת תביא לדחייה קצרה בלבד של העימות. גם אם המחנות הפוליטיים יגיעו ביניהם להסכמה על הפסקת אש, היא צפויה להיות חד צדדית בלבד, עד לפעם הבאה בו בית המשפט העליון יפתח, כהרגלו, את הפצעים.
ממי שהתרגלו שלא לקבל אחריות על משמעות הכרעותיהם עד כה, אין לצפות שיגלו אחריות כעת. מי שאחראים לפיצוץ שאנו חווים לא יושבים על כסאות הממשלה, ולא בספסלי האופוזיציה (אם כי כמובן, לשני הצדדים הללו ישנה אחריות תורמת גדולה), אלא באולמות השיש הנאים שברחוב שערי משפט. עצירה, מבלי שהם מעוניינים בה, תהיה לטובת צד אחד.
