ביום שני התקיים בוועדת חוץ וביטחון דיון שעסק בעיקר בסרבנות בצה"ל, אך גם במצב המתוח בצפון מול חיזבאללה. שר הביטחון יואב גלנט טען ש"הסכם הגז" השערורייתי של ממשלת לפיד הקצרצרה – שבו נמסרו ללבנון ללא תמורה שטחים ימיים, ריבוניים ואסטרטגיים של ישראל –הוא אחת הסיבות להידרדרות המצב.
האופוזיציה התנגדה כמובן לטענה הזו, אבל כאן אין חדשות; השמאל הישראלי החדש מאמין באופן שיטתי שחולשה, נסיגה וּויתור אינם משרים ביטחון על האויב ומעודדים את תוקפנותו, אלא הם מדיניות בונת אמון ומקרבת פיוס. עד כאן ידוע, אם כי ראוי לשים לב לכך שגנץ ולפיד שותפים באופן מלא לאמונות השווא האלה, ובמקום להכות על חטאיהם האסטרטגיים הם ממשיכים להגן על החלטתם האומללה לציית לממשל ביידן ולאירופים ולהעצים את חיזבאללה על חשבון ישראל.
אבל בדיון ההוא קרה דבר מעניין יותר. ח"כ מרב מיכאלי הגיבה לגלנט ש"כל גורמי הצבא" תמכו במסירת השטח הימי. ואומנם, להגנה על האופוזיציה התגייס תא"ל עמית סער, ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין, ואמר, על פי המצוטט בתקשורת: “הניתוח שלנו הוא אחר. התהליך שהגביר את הביטחון העצמי של חיזבאללה קרה עוד קודם".
זו טענה מעניינת מאוד, שמלמדת הרבה. נשווה זאת לדברי אותו תא"ל סער מסוף אפריל 2022 ב"ישראל היום", חודשים ספורים לפני ההסכם. הוא בישר אז לעם ישראל שלנסראללה “אין רצון להתחכך בישראל או לעקוץ אותנו. הוא מוכן לחיות עם זה שאנחנו פוגעים בו בסוריה כל עוד לא נפגע בו בלבנון… הוא תגובתי, והוא מידתי".
לפנינו אם כן, עמדה עם אי־היגיון פנימי עמוק, שמאפיין את חוסר היכולת לעקביות אסטרטגית במערכת הביטחון. סער סיפר לציבור שחיזבאללה “מידתי" ו"תגובתי", באותו זמן ממש שבו, כפי שהוא מודה עכשיו בדיון הביטחוני, “הביטחון העצמי" שלו התגבר. מה משמעות אותה “התגברות"? סדרת התגרויות ביטחוניות מצד חיזבאללה, שלא היו בדיוק “תגובתיות" ו"מידתיות".
חוסר העקביות רק הולך ומעמיק. לציבור סיפרו שהכול בסדר ושנסראללה רציונלי ומתון, אבל בחדרי חדרים, בבית המשפט, בדיון הביטחוני הסודי על ההסכם, גיבתה מערכת הביטחון את הטענות ההיסטריות של הדרג הפוליטי, שזעק שההסכם דרמטי כי חיזבאללה מסלים ומאיים, וחייבים לפייס אותו כדי למנוע התנגשות.
הצורך האסטרטגי דחוף וחשוב כל כך, טענו באותו זמן, עד שיש להכשירו אפילו בממשלה צולעת וזמנית. שופטינו העליונים השתכנעו מנציגי מערכת הביטחון, ואישרו – עוד מבוכה משפטית – את ההסכם הלא חוקי והלא דמוקרטי. כך התאפשר ל"ממשלת השינוי" לקפל את זנב המדינה בין רגליה ולתת לנסראללה תמונת ניצחון.
אך הנה כעת, כשברור – כפי שהיה מובן בזמן אמת לכל בר דעת – שההסכם נכשל ושהפייסנות הייתה תמריץ לתוקפן, תא"ל סער והקולגות שלו מנסים להמעיט בגודל האירוע. בעצם חיזבאללה התעצם עוד לפני, וממשיך אחרי. מה הקשר להסכם? מרגע שהמציאות טופחת על הערכות ה"מומחים", “הדרג המקצועי" מגיב בשכתוב ההיסטוריה. בעצם ההסכם בכלל לא היה דרמטי ודחוף.
מומחי ביטחון מציגים לנו חיזבאללה שהוא גם "תגובתי" ו"מידתי" אבל גם תוקפני, והסכם שהוא גם אסטרטגי ומונע הסלמה אבל גם חסר חשיבות
נסכם: מומחי הביטחון מציגים לנו חיזבאללה שהוא גם “תגובתי" ו"מידתי" אבל גם תוקפני ועם “ביטחון עצמי" מתגבר, והסכם שהוא גם אסטרטגי ודרמטי ומונע הסלמה אבל גם חסר חשיבות ולא משנה דבר. המערכת הביטחונית משדרת מסרים משתנים ומתעדכנים; המציאות וההיסטוריה הן פלסטלינה ללוש בהן כרצונה. הכול משועבד לצרכים ולאינטרסים נקודתיים. זה יותר מתרבות שקר, זה פוסט־מודרניזם, שבו למילים אין משמעות ואיש לא נושא באחריות.
כולם טועים, זה אנושי; החוכמה היא ללמוד מטעויות. לוּ רח"ט מחקר היה אומר שההערכה בדיעבד הייתה שגויה וכי האמת היא שנרתענו מאיומי חיזבאללה, מסרנו את הגז בתקווה שהכניעה תפייס אותו, אך בדיעבד אפשר לראות שטעינו וכעת אנחנו מפיקים לקחים – הוא היה זוכה למלוא הכבוד. אלא שהתרבות הארגונית הביטחונית הפוכה לכך בתכלית. במקום ללמוד מטעויות – משכתבים את ההיסטוריה. במקום שקיפות, בהירות ואמת – סודיות, עמימות ונרטיבים. במצב הזה, מערכות מדינתיות מרכזיות מתנהלות ללא גרף למידה ולכן ממשיכות להיכשל שוב ושוב, בדרגות חומרה עולות.
מילואים בכוח קפלן
אבל זה עוד לא הכול. מפני שיש עמדה אחת, מבוססת־היסטורית ורציונלית הרבה יותר מהתפיסות ה"ליברליות" של אנשי המערכת, שנעדרה מהדיון ומה"קונצנזוס" הביטחוני. זוהי העמדה הביטחונית הריאליסטית הקלאסית, שכבר עלתה כאן: אם תעוזתו של חיזבאללה גברה עוד לפני מסירת הגז, כהודאת סער השבוע, על אחת כמה וכמה היה חשוב להימנע מוויתור אסטרטגי ללא תמורה. הרי, כפי שהתריעו רבים כשנחשף ההסכם התמוה, חיזבאללה יבין זאת ככניעה לאיומיו, וזו תהיה תמריץ להגברת תוקפנותו.
כדי להבין מדוע התפיסות הריאליסטיות הנכוחות והבהירות הללו נעדרו, צריך ללכת מעבר לאינטרסים; מדובר בעניין תודעתי. וכאן יש נקודה מעניינת בנוגע לסער, שמדגימה כשל כללי יותר. בחינת השכלתו הגבוהה של רח"ט מחקר מגלה שהוא רכש תואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה, ותואר ב"פתרון סכסוכים בינלאומיים" (שכיום נקרא “יישוב סכסוכים ודו־קיום") באוניברסיטת ברנדייס. מדובר בשני מוסדות השכלה גבוהה שגם בנוף מולדתם הם סופר־פרוגרסיביים – ובחבילה הזו כלול, בין שאר נזקיה, גם סלידה מריאליזם מדיני וביטחוני.
אם כן, בכירי “הדרג המקצועי" שלנו נשלחים למכבשי שטיפת מוח קיצוניים, עוברים אינדוקטרינציה מלאה, וחוזרים עם תפיסות פסאודו־אינטלקטואליות “ערכיות", חסרות תוקף ואחיזה במציאות. סער הוא רק דוגמה. את אותן תפיסות, פרכות, סתירות ושכתובי היסטוריה אפשר לזהות אצל כמעט כל ראשי המערכת, שכגוף אחד מיישרים קו ומגלים חוסר אחריות ציבורית ומחויבות לאמת. מדובר בכשל מערכתי ותרבות ארגונית איומה.
הדברים הללו נכונים ללבנון, אבל עוד יותר נכונים ביחס למשבר הסרבנות הפוליטית הנוכחי, שבו ראשי המערכות משתפים פעולה עם ההפקרות; נדמה שעוד רגע יורידו את המדים ויעברו לעשות מילואים ב"כוח קפלן". גם כאן המערכת הביטחונית פועלת בדיוק באותן שיטות: גזלייטינג לציבור, הסתרת מידע, הזנחה משוועת, ערכים תמוהים, נאמנות כיתתית, חוסר אחריות, ומעל הכול, אי־הבנה של המציאות ושל גודל המשבר שהם יוצרים.
