רגע לפני סיום מושב הקיץ של הכנסת הוכיחה ממשלת ישראל שהיא יודעת לעסוק גם בחיים עצמם ולא רק בקידום הרפורמה המשפטית או בדחיפת אצבעות בעיני מתנגדיה. היא קיבלה החלטות טובות בתחום התחבורה, וחוק חשוב עבר בתחום המשילות.
נתחיל בתחבורה. את הכותרות בתחילת השבוע תפסה תוכנית התשתיות “ישראל אחת“, שהוצגה על ידי ראש הממשלה נתניהו והשרים רגב וסמוטריץ'. התוכנית כוללת, בין השאר, הנחת מסילות רכבת חדשות לקריית־שמונה ולאילת, ומסילות נוספות בכל רחבי הארץ. אף שניהנה ממרבית פירותיה רק בעשור הבא, זו תוכנית חשובה משום שהיא מעניקה אופק של קיצור טווחים בין המרכז לפריפריה.
החלטות חשובות אחרות, ורלוונטיות יותר לנוסעים כיום, התקבלו בתחום התחבורה הציבורית. ראשית, בוטלה עליית תעריפי הנסיעה ב־12%, שהייתה אמורה לחול בימים אלו. אך חשוב מכך, שרת התחבורה רגב ממשיכה לקדם גם רפורמת תעריפים. בתחילת אוגוסט 2022, בדיוק השבוע לפני שנה, נכנסה לתוקפה רפורמת “דרך שווה“ בתחבורה הציבורית, שהובילה שרת התחבורה הקודמת מרב מיכאלי. כמו בכל רפורמה היו בה גם דברים טובים. היא היטיבה עם אזרחים צעירים וּותיקים ועם בעלי מוגבלויות, והוזילה תעריפים לצרכנים קבועים של התחב“צ. לצד זאת, הרפורמה, שאיחדה תעריפים, פגעה בתושבי הפריפריה. כרטיסי הנסיעה הבודדים בערי פריפריה רבות עלו ביותר מ־100 אחוזים, ובמקרים רבים גם תעריפי החופשי־יומי. אוכלוסייה נוספת שנפגעה מהרפורמה של מיכאלי הייתה האוכלוסייה החרדית. כרטיסי הנסיעה הבודדים של תושבי ביתר־עילית ומודיעין־עילית התייקרו ב־175%.
ח“כ מיכאל ביטון, חברה של מיכאלי לקואליציה ומי שעמד אז בראש ועדת הכלכלה, נלחם ברפורמה שלה וטען שהיא לקחה הנחות מעניים וניידה אותן לתחבורה בערים הגדולות. עכשיו באה רגב, שנאבקה יחד עם ביטון ברפורמה של מיכאלי, ומשנה כיוון עם רפורמת “צדק תחבורתי“ שתעניק הנחות לאוכלוסיות הזקוקות להן יותר. ברפורמה של רגב, הפריפריה תיהנה מהנחה של 50 אחוז וכך גם תושבי ערים בכל הארץ המדורגות במצב סוציו־אקונומי 1־5.
טענה אחת שנשמעת נגד רגב היא שמדובר בהנחות מפליגות למצביעי הקואליציה – חרדים, תושבי פריפריה ומתנחלים. אוכלוסייה שפחות מתיישבת עם הטענה הזו היא החברה הערבית, שגם היא עתידה ליהנות מההנחות. מעניין שכמעט לא שמענו טענה הפוכה על כך שמיכאלי היטיבה עם הנוסעים במרכז הארץ וייקרה את נסיעותיהם של החרדים, המתנחלים ותושבי הפריפריה.
טענה אחרת היא שאין הצדקה להפלות לרעה שום נוסע בתחבורה הציבורית, גם אם הוא מתגורר ביישוב מבוסס במרכז הארץ. לא לחינם נקראה הרפורמה של מיכאלי “דרך שווה“. אלא ששוויון לא תמיד יוצר צדק. בכל המערכת הממשלתית מקובל תקצוב דיפרנציאלי, שמסבסד עלויות לשכבות סוציו־אקונומיות נמוכות. עם כל הכבוד לערך השוויון, אין סיבה שאזרח תל־אביב, שבדרך כלל אינו זקוק לנסיעות רחוקות מדי יום משום שהכול נמצא בהישג יד, ישלם כמו אזרחים בקריית־שמונה שאין להם נגישות לצורכיהם הבסיסיים כמו במרכז. אם למדינה יש אינטרס ביישוב הנגב והגליל, היא צריכה לתת יתרון לתושבי הפריפריה גם בתחבורה הציבורית.
באשר לערים החרדיות, מדובר בציבור עני, הנאמן ביותר לתחבורה הציבורית; ציבור לא מפונק שנוסע בהמוניו באוטובוסים. הייקור חסר הפרופורציה שנעשה על ידי מיכאלי גם היה לא הגון כלפי אוכלוסיות חלשות, וגם שידר מסר רע לאלו שכבר שנים נאמנים לתחבורה הציבורית.
