על הריחוק בין איש לאשתו, ועל זרים שנכנסים ביניהם

את הטור הזה אני אכתוב מאוד בזהירות ואתם מתבקשים לקרוא בו מאוד בזהירות. כי זה נושא שמאוד קשה לכתוב אותו באופן שאינו שיפוטי מדי, או מזדהה וליברלי מדי. אבל אני רוצה לכתוב על מה שאני פוגשת בשנה האחרונה והוא עבורי חורבן הבית.

היא כותבת לי הודעה בפייסבוק, או מפברקת כתובת מייל אנונימית. למען האמת ממש לא אכפת לי מיהי ואיך קוראים לה. היא מספרת שהיא נשואה עם כמה ילדים, אבל היא פגשה מישהו בעבודה או בלימודים והוא מחייך אליה מין חיוך כזה ומפלרטט איתה. והיא מוצאת את עצמה מחפשת אחריו בעיניים, ושמחה לקראתו. בהזדמנות הראשונה שהיה לו המספר שלה התחילו גם ווטסאפים. והיא מסתובבת סמוקה ומובכת, מצחקקת כמו בגיל 16 ומחכה להודעות שלו. היא מתלבשת יותר יפה כשהיא יודעת שהוא יהיה, אפילו החליפה בושם.

המצפון הורג אותה. והלב מתהפך והופך אותה. היא יודעת שבשבילו זה כלום. הוא מוגן, מה אכפת לו לדבר עם הלא־מושגת. הדתייה ההיא עם הכיסוי־ראש שבטח יש לה מיליון ילדים. מה אכפת לו, בשבילו זה סתם, היא יודעת. אבל אותה זה מבלבל. היא מתחילה לדמיין בראש דברים. איך בעצם אפשר שזה כן יעבוד. ומה יקרה אם. והיא שואלת אותי אם יש לי עצה בשבילה.

אני מכריזה שאני לא טובה בלתת עצות, אבל בפקקים של כביש 6 בבוקר ממש לא אכפת לי להקשיב. אנחנו קובעות והיא מתקשרת. בלי לשאול איך קוראים לה ומאיפה היא, אנחנו פשוט מתחילות לדבר, והקול מהצד השני שבור מצער. זו שיחה שחוזרת על עצמה אחת לכמה שבועות, "אם זה מנחם אותך", אני אומרת לה, "את לא הראשונה שמתחילה את השיחה בדיוק ככה".

הרגע הזה נותן לה קצת אוויר, יש תחושה שהיא חיכתה לו כי ידעה שאני לא אשפוט אותה. והרי היא "באמת לא עשתה כלום", אבל כאן אני מתהפכת עליה. כי באמת שאני כל כך חרדה לשלום־בית. אני אומרת לה שמאז ומעולם, וגם בדור שלנו, צריך להילחם על הבית, לא רק להגן. כי היום מצד אחד כולם רוצים לחיות את החיים שלהם במאה אחוז ולא מוכנים להתפשר. לא על מקום העבודה, ולא על המשכורת, ולא על המכונית ובטח שלא על האושר. ומצד שני, את האושר היום אפשר למצוא ממש בכל מקום. הוא אפילו לא קשה להשגה. אבל אתם בניתם בית, וכרתּם ברית והבאתם לבית הזה ילדים, ואיחדתם בשר ודם ובכך קשרתם גם את גורל המשפחות שלכם. יש עליכם, ועל כולנו, אחריות כבדה. באמת כבדה.

אני מדברת איתה ומנסה להסביר לה שבשבילי לסיפור שהיא מספרת יש תת־סיפור. על אישה, ששכחה שיש בתוכה עוד צדדים. על אמא ורעיה, שהשגרה שוחקת אותה. וזה מדהים ששׁוחקת ושׂוחקת נכתבות אותו הדבר, אבל אחת מלאה באנרגיה ושמחה והשנייה ריקה ועייפה כל כך. ובסך הכול הבחור הזה הוא שליח שבא לספר לה שבתוכה קיימת מישהי שהיא לא התייחסה אליה. מישהי משתוקקת, מאוהבת. אולי פעם כשהם היו זוג צעיר היא הרגישה ככה, שרופה מאהבה. זה עוד המקרה הטוב, כי אפשר לעורר את האהבה, הרי הרגשנו בה פעם.

במקרה הגרוע יותר, היא מעולם לא הרגישה ככה. אולי כי היא התחתנה צעירה מדי (לא מחייב), אולי היא עברה מהר משלב ההיכרות לנישואין (לא מכלילה ולא מחייב). אולי כי אצלנו (כן מכלילה) יש רצון לאהוב, יש רצון לזוגיות ויש גם רצון להתחתן. רצון טכני מאוד, הישרדותי וחיובי כנראה – אבל הוא מקביל לרצון בעשיית תואר או יציאה לקצונה. אני רוצה להתחתן ולהקים בית. ואולי הכול היה מחושב מדי ומתאים מדי – ולא התפניתם לתת מקום לחלק הזה בתוככם. לחלק הזה באהבה. לפעמים הילדים הגיעו מוקדם מהצפוי ולא הייתה תקופה של ירח דבש מתוק ומצחקק, ואולי גם ירח הדבש הזה הוא המצאה שאיש בכלל לא חווה.

לפחות ארבע נשים יקראו את הטור ויחשבו שאני כותבת עליהן. ואני מאמינה שעוד מאות יקראו ויבכו על עצמם. על הריחוק בין איש לאשתו. על זרים שנכנסים ביניהם. אם במציאות או במשאלה. בעלי לא מכיר אותי, היא אמרה לי. אז גם את לא מכירה אותו, עניתי לה. ושלחתי את שניהם לטיפול. למצוא זה את זו. לגלות את עצמם. לפחות לנסות.
בִּלְבָבִי מִשְׁכָּן אֶבְנֶה – תמיד אפשר לבנות מחדש. רק צריך לא להתייאש מהחורבן.