תסתיים איך שתסתיים סערת הרפורמה המשפטית, צה"ל כבר לא ישוב להיות מה שהיה קודם. חלילה לו מלשוב. בין אם הסרבנים ינצחו את הממשלה ובין אם יפסידו, אפשרות חזלו"ש האירוע אינה באה בחשבון.
הרמטכ"ל הנוכחי ויורשיו, שרי הביטחון בהווה ובעתיד, ייאלצו לארגן מחדש את צבא ישראל, את חיל האוויר שלו, את היחידות המובחרות, את בית הספר לקצינים, את אגף כוח האדם, וחשוב מאוד – גם את חיל החינוך. תופעת הסרבנות ההמונית היא הרי כישלון חינוכי נורא. על ברכי איזה רעיון חונכו חיילינו ומפקדינו בדור האחרון? שאם התגייסת בצעירותך ליחידה מובחרת, והמדינה השקיעה הון עתק בטיפוח כישוריך לקראת יום פקודה, מותר לך לערוק כשהממשלה מרגיזה אותך?
סרטון דו"ץ של רב־אלוף הרצי הלוי למחרת ההצבעה בכנסת על עילת הסבירות, היה תמצית האירוע. אפילו במלחמת יום הכיפורים ובאינתיפאדות לא נראה פה רמטכ"ל כה קודר וכה מורתע. אחרי גל מסרוני הסירוב ועצומות המרד הוא התייצב לפני המצלמה כשבפיו מסר של תחנונים לסרבנים ולמורדים, ואף לא מילת ביקורת אחת עליהם, אף מילה.
"גם מי שקיבל החלטה בלב כבד שלא להתייצב, צה״ל צריך אתכם", הוא החניף להם. לא נתיימר לשפוט אותו כאן, מפני שממקום מושבו בקומה הארבע־עשרה בקריה רואים המון דברים שלא רואים למטה. אבל כולנו ראינו את הסרטון, ולמרבה הצער גם ביירות וטהרן ראו. סבר פניו של רב־אלוף הלוי שיקף את חומרת המצב בארץ. החייל מספר אחת הגיע למסקנה שאי אפשר להדוף את ההסתערות הטרויאנית על צה"ל בצעדים משמעתיים, אך ורק בתחנונים. בכך הוא פעל ברוח המלצתה של ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל עד לפני חודשיים, תת־אלוף הדס מינקה־ברנד, שכבר ב־2010 המליצה לנהוג ביד רכה בסרבנים אידיאולוגיים, ואף לא למהר להגדיר אותם כסרבנים ("הנעת פקודים לביצוע משימות שבמחלוקת ציבורית", מאמר בכתב העת "מערכות"). קשה לדעת אם אפשר היה לפעול נגדם אחרת.
מתוך הסוס הטרויאני 2023 הגיחו בזה אחר זה מיטב מפקדי צה"ל בעבר ובכירי מערך המילואים שלו, אנשים שמכירים מבפנים את חדר ישיבות מטכ"ל: רמטכ"לים בדימוס, אלופים למכביר, ועוד כהנה וכהנה תתי־אלופים, שלל אלופי־משנה ועונדי דרגות לא זוטרות ביחידות מובחרות. חלקם מעודדים סרבנות, רבים מסרבים בעצמם, תוך שחרור דקלומים שבעבר היו נחלתם הבלבדית של פציפיסטים הזויים או מורדים מקצועיים.
"אני לא מאמין למשמע אוזניי", התפלץ לפני שבועיים אחד הקצינים הבכירים הבודדים שהעזו לצאת נגדם, תא"ל במיל' שמואל זכאי. מאז המצב עוד הלך והחריף. השבוע הצטרף אל מעודדי הסרבנות ח"כ אלעזר שטרן, מי שהרעיש פה בעבר עולמות כשחייל פשוט ביקש בנימוס שלא ללחוץ את ידי הרמטכ"ל. "אני גאה באנשים שהודיעו על אי התייצבות", התרונן ראש אכ"א לשעבר. חיזבאללה ואיראן בשער, אבל האלוף במילואים שטרן גאה בלוחמים שהודיעו להרצי הלוי כי יצטרך לשבור את הראש לבד מול האויב. לא רק שהם לא יתאמנו לקראת המלחמה הבאה, כבר לא בטוח שהם יתגייסו אם היא תפרוץ מחר או מחרתיים. "נשלם על כך מחיר (ביטחוני) כבד", הודה השבוע האלוף במיל' גדי שמני, ובנשימה אחת הוסיף שהוא בכל זאת תומך בסרבני ההתנדבות. מדהים, מדהים.
זה לא מקרה שיוצאי חיל האוויר, 8200 והמטכ"ליסטים מככבים בהתקוממות הצבאית נגד הרפורמה יותר מיוצאי גולני, אגף האפסנאות או מכינת עלי. גלנט והלוי מוכרחים לתעל את תחושת הזעזוע לאפיקי התחדשות צה"לית
אכן, תמיד הייתה פה סרבנות נקודתית. מח"ט השריון אלי גבע לא ציית בקיץ 82' לפקודת הכיבוש של מערב ביירות. "זה קרב לא לנו", טען אז, וסולק מצה"ל. קומץ אנשי ימין סירב פקודה בתקופת ההתנתקות, וקומץ טייסים סירב באינתיפאדה השנייה. היו רבנים שעודדו סרבני פינוי מחנות צבאיים בתקופת אוסלו, והיו פרופסורים שאימצו אל ליבם את סרבני השירות בשטחים. לכל איש מצפון יש פקודה מסוימת שבעיניו מצווה לסרב לה, גם במחיר עונש כבד. במקרה המסוים שלנו הסרבנים מסרבים לכל פקודה, לא רק לפקודה מסוימת או שתיים, אך מתעקשים להתכסות באצטלה הלגליסטית של "הפסקת התנדבות" או "מחאת אנשי המילואים". חלקם הגדול מסתתר מאחורי ראשי תיבות. בעוד עשר, עשרים שנה, אי אפשר יהיה למצוא בגוגל ראיות לסרבנותם, כפי שאפשר למצוא היום ראיות לסרבנותם של כמה חפ"שים מקיץ 2005. לך תדע מי זה סגן אלוף ש"ד שחתם על עצומת סירוב פומבית, ומיהו הקצין שאיים על הממשלה בטלוויזיה כשגבו למצלמה: "לא תעצרו – אין תקיפה באיראן".
עד לפני כמה שבועות עוד התנהל ויכוח על המספרים. בימין העריכו שתופעת הסרבנות מצומצמת ביחס לנפח של הטיפול התקשורתי, אך זו כנראה הייתה אשליה. הרמטכ"ל מודאג מאוד, גם שר הביטחון. לנגד עיניהם הנדהמות התארגנה סרבנות המונית של האליטה הצבאית. קשרי רעות מסוכנים נרקמו בין האגפים הכי מסווגים של צה"ל ובין עיתונאי ישראל, למרבה תחושת הזוועה במערך ביטחון המידע. כל כתב צבאי או כתבת לענייני קפלן מקושרים עכשיו לבכירי מערך המבצעים המיוחדים. ריקבון אנרכיסטי פושה במהירות בשדרת הפיקוד של יחידות מילואים נבחרות. מילואימניקים תומכי רפורמה שממשיכים להתנדב ולשרת חשים תחושת נבגדות, אשר מכונה היום בלשון נקייה מאוד "פגיעה בלכידות הצבא".
לכאורה מדובר בהתממשות תרחיש אימים שאי אפשר היה לצפות מראש, אבל זה לא מדויק. היה מי שצפה. בסתיו 2018 פרסם ד"ר יובל צור מהמכון למחקרי ביטחון לאומי מאמר מחכים על מודל המילואים של צוותי האוויר בצה"ל – "המוטיבציה בשמיים". הוא הזכיר שתי מרידות קודמות של טייסי מילואים, אחרי אסון המסוקים ב־1997 (בענייני פוליסות הביטוח שלהם) ובאינתיפאדה השנייה (חבורת יפתח ספקטור), וקבע ש"ממרחק השנים נראים המשברים האלה כאפיזודות חולפות, אף שיש לראות בהן נורות אזהרה לגבולות המודל… הסטטוס הגבוה יכול לשמש אנשי מילואים כדי לקדם מטרות שמחוץ למערכת הצבאית, כמו מטרות פוליטיות, אישיות או עסקיות".
במילים "הסטטוס הגבוה" התכוון צור להילה שאופפת את טייסי החיל מאז 1967 ולהזדקקות הצבאית הגדולה לשירותיהם. בזכותן הם יכולים להלך כעת אימים על הרמטכ"ל ועל כולנו. הגיבוש ההומוגני שלהם בסוגיית הרפורמה המשפטית, ושירת המקהלה של "המדינה הפרה את החוזה איתנו", מעידים שרובם הגיעו לצה"ל מאותו כפר דעות או לפחות מאותו המחוז. אופן ההתפלגות של דעותיהם הפוליטיות אינו זהה, בלשון המעטה, לחתך של כלל האוכלוסייה. הם צבא האליטות שבתוך צבא העם.
אין צורך להיות אבישי בן־חיים כדי לדעת שזה לא מקרה שיוצאי חיל האוויר, 8200 והמטכ"ליסטים מככבים בהתקוממות הצבאית נגד הרפורמה המשפטית יותר מיוצאי גולני, גבעתי, אגף האפסנאות או מכינת עלי. זה בוודאי לא מקרה שחמישה רמטכ"לים בדימוס נמנים עם כוכבי המחאה ושלושה מהם אפילו עם אמרגניה. המסקנה הארגונית המתבקשת מכך היא הצורך בגיוון נמרץ של אפשרויות הקבלה ליחידות הללו. מכאן ולהבא צריך לפקח יותר על תהליכי המיון וההכשרה, ולוודא שהטובים ביותר מתקדמים בשלבי ההכשרה ובסולם הדרגות, לא המקושרים ביותר או בעלי הדעות הנכונות. גלנט והלוי אינם מסוגלים לרענן בתוך זמן קצר את כל טייסות הקרב או את מערך המ"מ, זה ייקח שנים, אבל הם כן יכולים לקבל החלטות אמיצות שיקצרו את תהליכי ההתגברות על המרד, ויתעלו את תחושת הזעזוע לאפיקי התחדשות צה"לית. אחרי 75 שנים הגיע הזמן שהוא יהיה באמת צבא העם.
