נביאי זעם לא זכו מעולם לאהדה גדולה בקרב הציבור, בטח לא אצל האליטה – לא הישנה, לא החדשה ולא זאת שנקרעת בין השתיים. הגדרת התפקיד לבדה מסמנת את נביא הזעם כטיפוס זעוף פנים וחמור סבר, ולמי יש סבלנות להקשיב לצקצוק מלומד שמלווה בחרון אף. אין מה לומר, נביאי זעם זה עסק מבאס.
הבעיה הגדולה יותר בנבואות זעם היא שהן לא מסתפקות בהנהוני הסכמה או הכנעה מצידנו, המאזינים, אלא ממש דורשות מאיתנו שינוי. בפועל. כאילו אין לנו מספיק דאגות על הראש, מזגן מקרטע וארבעים מעלות בצל. הן בשלהן, תובעות להיפטר מהרגלים תודעתיים ומעשיים, ולשנות התנהגות. אנחנו דווקא נוטים לגייס את מנגנוני ההישרדות של השגרה, מתבשלים במים שהולכים ומתחממים בהדרגה נסבלת, עד שכבר מאוחר מדי לקפוץ מהסיר. כמקובל בארץ הקודש, רואי השחורות מתחלקים בצורה שווה בין כל המחנות. כך גם עדת הלועגים להם. קשה להאמין, אבל גם ציניות 2023 כלפי המתריעים בשער, מבוססת על מסורת עתיקת יומין של סרקזם, אירוניה ולשון סגי נהור.
העניין עם נבואות הזעם הוא שיש להן תאריך תפוגה. או שהן התגשמו או שלא. הסבלנים שבנו ממתינים קלות לפני שהם מכריזים על נביא שקר או אמת. הפזיזים יותר עלולים לספוג בהמשך סרטון בִּיוּש.
חום יולי־אוגוסט 2005 היה מלווה בתחזית ימנית מפוכחת על הטילים הצפויים להצפין עד אשקלון בעקבות הריסוק וההחרבה של ההתיישבות בחבל קטיף. השמאל ודוחפי ההתנתקות מימין־מרכז לעגו לאזהרות מעל בימת הכנסת ומחוצה לה, מפני שבספטמבר 2005 עוד היה אפשר להשתזף בכיף בחופי בירת חבל לכיש. לכוחות השחור מעזה לקח קצת זמן להתארגן, אבל ב־2006 נכנסה אשקלון אחר כבוד מפוקפק לטווח ירי הטילים שלהם; ב־2008 הרקטות וחברותיהן הגיעו כבר לאשדוד, וסבבי הירי הבאים הרחיקו עד בית־שמש, תל־אביב ואפילו נתניה. מאז, מדי כמה חודשים זוכים מאתרגי ההתנתקות לסרטון הנצחה של מילות הלעז והבוז שהופנו למזהירים מראש. אגב, ההבטחות שעקירת גוש ההתיישבות השקט והמתון תוסיף לנו נקודות אצל הבינלאומיים ותרגיע את מדד ההאשמה נגדנו באו"ם, התגלו כלא נכונות מכול וכול. מתברר שנבואות מלטפות יכולות להיות מעצבנות ומופרכות הרבה יותר מנבואות זעם.
ההתחממות הגלובלישראלית 2023 מלווה בתחזית קודרת, שמגיעה הפעם מכיוון שמאל־מרכז, על ירידה בדירוג האשראי של ישראל עקב "אי היציבות כאן נוכח הרפורמה המשפטית". השבוע התברר שדירוג האשראי של ישראל דווקא יציב למדי, חברות כמו אמזון צפויות להשקיע כאן מיליארדים, ופניה של סעודיה לשלום. לעומת זאת ארה"ב – מפעל בעל איזונים מרשימים בין הרשויות – ספגה מהלומה בדירוג, ודווקא תחת ממשל ביידן הדמוקרטי למהדרין, וללא חשש טראמפ ושאר אלרגניים. אכן, מפתה לצהול לאיד, אבל אולי כדאי לשמר שמץ צניעות, שלא נהפוך לסרטון ויראלי במקרה שדירוג האשראי עוד ישתנה. בניגוד מוחלט לאזהרות עזה, במקרה דנן מדובר בנבואה שיכולה להגשים את עצמה במידה ניכרת. תוכנית ההתנתקות הייתה בידיים של המאתרגים, ולמוחים לא היה מה לעשות בנידון מלבד למחות עוד. היום היציבות השלטונית בישראל נמצאת בידי המוחים דווקא. ירצו – ישדרו אפוקליפסה, ירצו – יסתפקו במחאה בגבולות השיח הדמוקרטי המקובל בכל ארצות המערב. הדבר הכי טוב שהמחאה יכולה לעשות למען יציבותה של ישראל בכל המדדים הבינלאומיים הוא להפסיק לטלטל את הספינה בחרמות, סרבנות והשבתה. פגרת הקיץ היא הזדמנות מצוינת לתפוס את הממשלה במילה ולהביא אותה לשיח מחייב, כזה שיכניס קצת אוויר סתווי ושפוי לכנס הבא של הכנסת.
הוראות הרכבה
על דבר אחד הפסימיים משני הצדדים מוכנים להסכים: על מנטרת "מעולם לא היינו קרובים כל כך למלחמת אחים". ובכן, היינו. היינו בסזון והיינו באלטלנה. היינו בקיטוב נוראי בין מחנות, וגם בתוך כל מחנה פנימה. בקיבוצים בראשית שנות החמישים הציבו מחיצות בחדרי אוכל, הגיעו לכדי אלימות וקרע חברתי ומשפחתי, ולבסוף התפצלו באירוניה מפוארת תחת השמות איחוד ומאוחד. בישיבת פוניבז' כבר שלושה עשורים נזרקים ספרי קודש בין שתי קבוצות הנושאות שמות מלאי חמלה והכלה: "השונאים" ו"המחבלים". אפילו אהבת ישראל של הרב קוק התפצלה בין מסלולי מרכז הרב והר המור. ועוד לא אמרנו מילה על זכוכית המגדלת הנדרשת להבחנה בין הקו הפוליטי של מרצ והעבודה בשנים האחרונות. ובכל זאת, אנחנו בתקופה לא קלה. לצד ה"עברנו את פרעה", כדאי לברר איך אנחנו עוברים בנזק מזערי גם את זה.
הקריאות הגוברות מימין לעצור את החקיקה לזמן קצוב אך נדיב, ולהמשיך אותה בהסכמה, הביאו כמה מתומכי הרפורמה להגיב בזעם. להפך, הם אומרים. צריך ללכת בכל הכוח. כמו שהצד האחר עשה, כמו שהצד האחר היה עושה. הם מעלים תמונות של קיצונים מההפגנות, מפנים זרקור לסצנת שבירת הכלים, לועגים למאמצי השיח וההידברות.
זה מתבקש, זה נולד מתוך תסכול אמיתי וצודק, אבל זה הרסני ומיותר. גישת ה"אין פרטנר" מוצדקת מול אויב שמצהיר שבכוונתו להחריב את מדינת ישראל, אבל היא בלתי מתקבלת על הדעת כשמדובר בבני עמנו. מחלוקת קשה ככל שתהיה, מתסכלת ולא הוגנת, לא מאשרת לנו להתייאש מבני עמנו, גם מאלו ביניהם שמסרבים לראות בנו אחים.
הקוראים להקפאת הרפורמה מול מחאה שחצתה את גבולות הלגיטימיות לא מציעים כניעה. ראוי להאזין להם לא מפני שמדובר במהלך צודק, אלא מפני שזהו מהלך חכם, ומפני שהקיום המשותף שלנו תלוי בזה. כבר אמרנו, נביאי זעם זה עסק מבאס. במקרה הזה הם מבקשים לאסוף את חלקי הפאזל הרבים שמרכיבים את החברה הישראלית, ולאחד אותם לכדי תמונה אחת, לפני שכמה מהם יאבדו לנו. אם פיסה אחת תחסר, התמונה תהיה בסדר, אבל לעולם לא שלמה. גם אם נמסגר אותה ונתלה במרכז הסלון, החלק החסר יציק לנו בעין. חתיכה נעדרת היא אף פעם לא סמל ניצחון, היא זכר לחורבן.
