על דבר אחד אין ויכוח: אנחנו חיים בימים היסטוריים, מגדירי מציאות, ימים שייתכן שישנו בחצי סיבוב את מסלול ההתפתחות של המדינה כפי שהכרנו אותה – אף שטרם התברר לאיזה כיוון.
קשה לדעת מי יכתוב את ההיסטוריה ומה בדיוק יכתוב, אבל על קו חלוקה אחד, רב משמעות, אפשר לעמוד כבר עתה. הוא עובר בתוך מחנה המחאה נגד הרפורמה. מהצד האחד של הקו מאות אלפי ישראלים טובים, פטריוטים וציונים, שיצאו לרחובות בבהלה בתחילת המשבר. בדיעבד התברר שהרפורמה, כפי שהוצגה בידי יריב לוין, היתה בגדר קווי פתיחה מפליגים, דיר מלא עיזים, שבסיומו של משא ומתן נועדו ממילא להתקצץ.
אבל התוכנית השתבשה, משא ומתן לא החל, ובמקומו צפו כל הפחדים כולם: תחילה הפחד מפני הרפורמה עצמה, שמא תעקר את הרשות השופטת מכוחה ותפגע בדמוקרטיה; ובהמשך פחדים עמוקים יותר מפני המגמות הדמוגרפיות הברורות והכיוון שהן מכוונות אליו את ישראל.
ההפגנות והמחאות בראשית המשבר, אף שהיו בוטות והיסטריות, אף שהוזנו בהפחדות שווא, היו לגיטימיות. במדינה דמוקרטית מותר להפגין. מעורבות פוליטית של הציבור היא אחד המדדים החשובים בהשוואת החוסן הדמוקרטי של מדינות בעולם. מותר להפגין, מותר ללחוץ על נבחרי הציבור, מותר לגייס את דעת הקהל. המעורבות הגבוהה העידה על אכפתיות, על רגש חזק ועמוק למדינה, על מחויבות לטובתה. אלה רגשות חיוביים, והם ביטוי לכוח – לא לחולשה.
אבל אז, כשהקואליציה הודיעה על הקפאת מצב וחזרה עם הצעה מרוככת, התגלה הצד השני של קו החלוקה, כפי שהיטיב להגדירו אחד מעורכי העיתון החרדי יתד נאמן, בכותרת שנתן באחד הימים: "הרבה פחות מפגינים, הרבה יותר אלימים".
ניתוחי צילומי אוויר הוכיחו שמספר המפגינים הצטמצם לרבבות אחדות לכל היותר בהפגנות הגדולות, שסוקרו בערוצי התקשורת בתור "רבע מיליון מפגינים בקפלן, להערכת המארגנים". אבל ההפגנות עצמן הפכו אנרכיסטיות ואלימות יותר. נתיבי איילון, עורק התחבורה המרכזי במדינה, נחסמו דרך קבע, מדורות הוצתו בהם, שוטרים הותקפו, נתב"ג נחסם, ועל כל העניין השתלטה אווירה אלימה, סותמת פיות, פלגנית, מפחידה ורעה.
או אז גם התברר שבניגוד למחאה הגדולה בתחילת הדרך, המחאה הקטנה שהתפתחה מתוכה לא הונעה בשל הרצון לחזק את המדינה, אלא מרצון לפגוע בה. מי שפועל למשיכת השקעות מישראל, למרד מיסים, למשבר פיננסי, לפגיעה בדירוג האשראי ולהעברת חברות ישראליות לחו"ל, וכל זאת במטרה גלויה ומוצהרת להקריס את כלכלת ישראל – אדם כזה לא רוצה בטובת ישראל, אלא ברעתה. מי שפוגע באופן פעיל בריבונות הישראלית דרך פנייה למדינות אחרות בעולם, בבקשה שיתערבו בוויכוח פנימי ויכפו על הממשלה כניעה – אינו רוצה בטובת ישראל אלא ברעתה. מי שמסית לניתוק קשרים חברתיים או קשרי משפחה, למלחמת אחים, להתפצלות ישראל לשתי מדינות – אינו רוצה בטובת ישראל אלא ברעתה.
מעל לכול ניצבת הסרבנות. מי שמלבין, מעודד ודוחף את פירוק הצבא, את הבאתו לחוסר כשירות דרך נטישת עמדות חיוניות, וזאת אף שכל גורמי הביטחון מתארים את המצב כקרוב ביותר למלחמה בעשרות השנים האחרונות – הוא מופקר קל דעת וזדוני. הוא אינו רוצה בטובת ישראל, אלא ברעתה.
הסרבנות, או בשמה המכובס והמעורר לעג "השהיית ההתנדבות", היא תופעה חסרת הצדקה ובזויה. בניגוד להמוני הישראלים מהעבר השני של קו ההפרדה, אין ולא יכולה להיות לגביה שום אהדה.
יש בכל זאת הבהוב אור גדול בתוך החושך. לא רק שהציבור דוחה את הסרבנות באיבה הראויה לה, גם התופעה עצמה לא מצליחה להתרומם, לפחות לעת־עתה. במקום התקווה להביא את הצבא לאיבוד כשירות, היא "מתוחמת", כלשון שר הביטחון יואב גלנט.
קמפיין הסרבנות של "אחים לנשק" הבטיח בתחילה "רבבות" סרבנים. אחר כך עדכן ש"יגיש 20 אלף חתימות", ולבסוף הודיע שבידיו עשרת אלפים חתימות שהוא לא הגיש, כך שאין לדעת אם הן בכלל קיימות.
בצד השני, כתגובה לאיומי "אחים לנשק", חתמו בתוך שתי יממות כ־80 אלף מילואימניקים על התחייבות להמשיך לשרת. כל אלה הוכיחו לעם ישראל מי הם באמת האחים לנשק. יש תקווה, יהיה בסדר.
