תרחיש המשבר החוקתי הפך השבוע מאיום תיאורטי לסכנה מוחשית. נשיאת העליון קבעה הרכב של 15 שופטים שידון בביטול חוק היסוד של הכנסת, ובעצם בסמכויותיו של ההרכב עצמו שצומצמו בידי המחוקק. ראש הממשלה מצידו פיזר עמימות מכוונת בשאלה אם יציית לפסק דין כזה.
עוד לפני שנכתבה מילה או נשאלה שאלה אחת בדיון, אפשר ללמוד משהו מהגודל, שבמקרה הזה בהחלט קובע. ההחלטה התקדימית של הנשיאה חיות היא לכנס, לראשונה בתולדות בית המשפט, הרכב מלא. אפילו אולם ג', הגדול באולמות בית המשפט, עלול להיות צר מלהכיל את כל העליונים יחד. הררי פרשנויות ניתנו להחלטה על ההרכב חסר התקדים. בקואליציה יש מי שטוען שזו דרכה של חיות לבצר את נוכחותה בהרכב, מול בקשות לפסילה עצמית שיוגשו אחרי שהביעה מראש ובפומבי את עמדתה נגד החקיקה. ויש גם פרשנות הפוכה: שזו דרכה למנוע טענות על שיבוץ מוכוון תוצאה. ואולי, במודע או שלא, זאת גם החלטה שמתכתבת עם אחת מהצעות הקואליציה, שלפיה בית המשפט יוכל לבטל חוקים רק בהרכב מלא.
ההסבר הפשוט ביותר הוא גודל העניין: גם בקרב שופטי ההרכב הזה אין תמימות דעים בנוגע למקור ולהיקף של סמכותם לפסול חוקי יסוד. היסודות לכך אכן הונחו בפסקי דין קודמים, ושוב בדיון על "חוק הנבצרות" אתמול, אבל עד כה רק בהערות אגב תיאורטיות. לראשונה הדיון יהיה גם מעשי.
זה הדיון החשוב האחרון בקריירה של הנשיאה חיות, וגם זה שיגדיר את כהונתה. זו המורשת שלה, וכדי לקבע אותה היא תזדקק לגייס את מלוא הלגיטימציה. בעבר ידעה הנשיאה לנווט את בית המשפט להסכמה פה אחד במקום שנדרשה לכך, למשל בפסק הדין המפורסם של 11:0, שבו נקבע כי נאשם בפלילים יכול לכהן כראש ממשלה. הפעם זה יהיה כמעט בלתי אפשרי, אבל רף המינימום הציבורי הוא שני שלישים. כלומר, לפחות עשרה מ־15. רוב של פחות מכך, תשעה מול שישה או שמונה מול שבעה, בדיון רגיש ותקדימי על ביקורת על חוק יסוד הנוגע לסמכויותיו של בית המשפט עצמו, ישיג אפקט הפוך בדעת הקהל.
הקואליציה זועמת על עצם הדיון, אבל חבריה מתרווחים בנחת עם פופקורן. מבחינתם זה וין־וין: אם בג"ץ יכשיר את החקיקה זו תהיה מהלומה לכל אלו שהזהירו מקץ הדמוקרטיה בקיץ האחרון. אם יפסלו, אומר בכיר בקואליציה, יהיה זה הדלק במנוע הדי־9 שיעלה על בית המשפט.
אבל יש אפשרות אמצע. את הקדימון קיבלנו דווקא בהחלטה על חוק טבריה. הקואליציה, כמו בניסיון לשכנע בנחיצותו של בית המשפט, העבירה חוק פרסונלי מופרך ערב הבחירות המקומיות, כדי לסלול למקורבו של דרעי נתיב התמודדות נוח בטבריה בניגוד לחוק הקיים ולהבטחותיו שלו עצמו. אבל השופטים לא מיהרו לבטל אותו: הם יעצו לבועז יוסף לפרוש מהמרוץ באלגנטיות ולחסוך את הצורך בהתערבות בהכרעת המחוקק. גם כשנענו בסירוב, נמנעו מלבטל את החוק אלא רק קבעו פרשנות מקיימת: הוא יחול רק ממערכת הבחירות הבאה. הפרשנות הוסכמה פה אחד בידי כל תשעת השופטים, כולל אלו מהאגף השמרני: סולברג, מינץ, וילנר ושטיין. הנימוקים יפורסמו בהמשך ויהיה מעניין לראות דווקא את אלו של שופטי הכנף השמרנית. גם בנוגע לסבירות השופטים עשויים לבחור בנתיב דומה, שיבהיר כי גם אם לדעתם יש להם סמכות עקרונית להתערב בחוקי יסוד, הם אינם מפעילים אותה במקרה הזה, אלא מסתפקים בהערות נקודתיות. פרשנות עוקפת, מעדנת, אבל לא מבטלת, כזו שאולי תגייס הסכמה מפתיעה ונרחבת בין המחנות בבית המשפט.
עד היום, לעיתים באי רצון מופגן, הרכינה הכנסת בסוף את ראשה מול בג"ץ, שבדרך כלל חתר להרחבה שיטתית של סמכויותיו. מורשת חיות עשויה להיות כזאת שאולי לא תרכין ראש מנגד, אבל תנסה לא להטיח אותו בקיר.
הקריאות להמשך החקיקה בהסכמה הפכו השבוע לטרנד בליכוד, וכוונו בעיקר להסכמה עם הליכודניקים עצמם. הם מדברים על הסכמה רחבה, אבל לא מכוונים לשקמה ברסלר או אפילו לבני גנץ, אלא קודם כול אליהם – חברי הקואליציה שידם מונפת בעד אבל ליבם חצוי, ואיש לא שיתף אותם בגיבוש הרפורמה. נמאס להם להיות חיילים אלמונים במלחמתו של יריב לוין.
בקרב אנשי המחאה משוכנעים שזה עוד תרגיל הרדמה שנועד לשכך את הכעס האופוזיציוני אחרי השלמת צמצום הסבירות. מחוקקים ובוכים. אחרים חגגו את תחילת המרד: ארבעה ליכודניקים מספיקים כדי לבלום את החקיקה, אך שורת החותרים להסכמה או לריכוך ארוכה יותר. דלל, ביטן ואדלשטיין התבטאו נחרצות בפומבי, גמליאל וגלנט מתנסחים באופן דומה בשיחות סגורות. דיכטר, אקוניס ושלום דנינו הביעו הסתייגות רפה יותר.
אם זה אכן מרד, נתניהו לא פועל לדכא אותו, אולי מפני שהוא בינתיים לא מכוון נגדו. המונח המדויק יותר בשלב הזה הוא התקוממות יחידים, וזה דווקא משרת את ראש הממשלה. מרחב התמרון שלו קטן מבעבר. לוין מאיים עליו, לא רק באמצעות קבוצת נאמנים פנים־ליכודית, אלא באמצעות ברית עם סמוטריץ' ובן־גביר. משקולת נגד של האגף המתון בליכוד מחזירה את נתניהו למיקום המועדף עליו: באמצע. המורדים פותחים לו אפשרויות, והוא יחליט ברגע האחרון איזו מהן לאמץ ועם איזה מחנה לזרום.
ובכל זאת, בסביבת ראש הממשלה יש מי שמזהיר מתרחיש של עריקה – ארבעה־חמישה ח״כים מהאגף המתון שיבינו שהם נטולי עתיד בליכוד עלולים לערוק תמורת הבטחות. נתניהו הרי מומחה עם קבלות לאירועים כאלה, וחושש שיעשו לו מעשה סילמן. אבל סילמן הייתה רק אחת, ובקואליציית 61 זה הספיק. כאן נדרש שיתוף פעולה בין כמה חברים עם אינטרסים סותרים, ורק אימת הפריימריז הבאים יכולה לחבר אותם. ועוד הבדל חשוב: בצד השני היה אז נתניהו ראש אופוזיציה שאין שני לו, אך האופוזיציה של היום לא מפעילה לחץ פרלמנטרי בהתאמה אישית, שכולל לא רק מקלות אלא גם גזרים. כזכור, השבירה של סילמן הייתה בשני שלבים: המקל הפגין מול ביתה, הגזר שהוגש לבסוף פורח כעת במשרד להגנת הסביבה.
מעבר לתמרון הפוליטי, מה באמת רוצה נתניהו? הראיונות באנגלית לא מפזרים את הערפל לעם היושב בציון. שריו הבכירים חלוקים בעומק כוונותיו של ראש הממשלה – לבלום או לרסק? אחד מהם אבחן לאחרונה שינוי לעומת הכהונות הקודמות: "הסביבה שלו מוכשרת פחות ומשפיעה יותר". שר ותיק אחר, שמכיר היטב את נתניהו, הסביר השבוע שאין לו ברירה. תוצאות החרם הפוליטי וההסתבכות המשפטית כפו עליו ויתור על ההגה לטובת שלמותה של הספינה. ואם זו אכן ספינה, הקברניט נם עמוקות גם כשהמים סוערים מאי פעם.
ההצבעה במליאה המחישה את זה לעין כול. הנערים משחקים לפניו, או מצדדיו – לוין וסיעתו מושכים לכיוון אחד, גלנט והאגף המתון לכיוון הנגדי, והוא מהאו"ם. גם כשהעלה על הקו, תוך כדי הצבעה, את החבר הטלפוני עו"ד מיכאל ראבילו, שניסה לקדם הסדר כלשהו, מהר מאוד הוא העביר את הטלפון ללוין, שישכנעו זה את זה. רבים ראו בכך חולשה של נתניהו. אולי יש בכך צדק, אבל אולי זו גם חולשה מכוונת. זה אחד הרגעים הנדירים שבהם נתניהו מעדיף להיראות נגרר ולא מוביל. את המחיר משלמים המדינה והמחנה הלאומי, שיתקשה להתאושש מחצי שנה של כהונת בלהות ומפגש כואב עם מגבלות הכוח. בעבר נתניהו ראה בעצמו את קפטן הקבוצה, אבל ההתנהלות היא של אוהד מנומנם בירכתי היציע. עוד לא מאוחר לעלות למגרש ולהתחיל לחלק הוראות. עדיף בעברית.
