בואו נדבר על צביעות ומוסר כפול, וגם על תקרית ארי שמאי ב"פטריוטים" השבוע. כבר נאמר הכול על אמירות בזויות בכלי תקשורת אחרים (גלית גוטמן: ״החרדים האלה שמוצצים לנו את הדם"; אייל ברקוביץ': "החרדים בטלנים"; אביגדור ליברמן: "את החרדים יחד עם ביבי למריצה ולמזבלה") ועל קריאות הקדיש על ראש הממשלה בערוץ 12. אף אחד מהמגישים הללו לא נענש בעיצומים תעסוקתיים, אפילו לא בהשעיה למשדר אחד. אלא שאז הגיעה תקרית ארי שמאי.
הם מדברים על ״ביעור הרע״, על מאבק בשיח המפלג, אבל כשערוץ 14 פיטר עוד באותו הערב את ארי שמאי באופן מיידי, ועשה הכול כדי לטהר את השיח ולא לתת לגיטימציה לדעה שיש לשקול את שחרורו של רוצח ראש הממשלה – הטורפים החליטו להסתער על הטרף. בעולם מתוקן, בלי צביעות ומוסר כפול, חברות הפרסום וארגוני העיתונאים היו מפרסמים הודעה שאומרת: "כל הכבוד לערוץ 14 על נטילת האחריות והוקעת האמירות הקיצוניות בשיח הציבורי. אנחנו מודים לערוץ על שיח מאחד". אבל בעולם שכולו צביעות ופוזיציה – גופי התקשורת התנפלו על האמירה הזו כמוצאי שלל רב.
לשם מה, אתם תוהים? האם לשם הטפת מוסר או טהרנות? לא ולא. מטרת־העל היא סגירת ערוץ 14. סתימת פיות. רק לדעה אחת מותר להישמע בספרה התקשורתית – הכוח חייב לחזור לידיים של מי שתמיד החזיקו בו.
קצרה היריעה מלספור את הפעמים שניסו לסגור את הערוץ בעבר באמתלות שונות. מדי שבוע, בכל מוצאי שבת, מתקיימות הפגנות מחוץ למשרדי הערוץ, מחוץ לבית של נציג הבעלים ומחוץ לבית הבעלים (שניהם שומרי שבת וחוטפים זמבורות ומגפונים גם ביום שישי, עם כניסת השבת). כתבי הערוץ שמנסים לשדר ממוקדי ההפגנות מותקפים דרך קבע באלימות, וסופגים יריקות וקללות נוראיות. וכמובן, גולת הכותרת: הניסיון לחנוק את המקורות התקציביים של הערוץ, להבריח את המפרסמים – ולסגור ערוץ תקשורת ימני.
אי אפשר להתעלם מכך שהערוץ צבר תאוצה בשנה האחרונה, וגם נגס לערוצים האחרים בעוגת הפרסום. חרם הצרכנים השבוע נגד החברות שמחרימות את ערוץ 14 אמר באופן חד וברור: אנחנו מבינים שאתם לא מחרימים את הערוץ – אתם מחרימים אותנו, את הדעה שלנו, את היכולת שלנו לחשוב אחרת מכם. אתם מבקשים להעביר את המחשבות שלנו דרך מסנן של תמי 4.
יש כאן חופש ביטוי במעמד צד אחד, שסבור שרק הוא רשאי לקבוע מהי דמוקרטיה, ורק הוא כשיר להכתיב מה נכון לומר או לחשוב. עכשיו הציבור צריך לבחור אם הוא דוגל בפלורליזם ובתקשורת חופשית, או שהוא רוצה לחזור לשנות השמונים והתשעים ולקבל רק קול הומוגני אחד, שבמשך עשורים טפטף לו את אותן הדעות.
