אדם נפרד בחייו מדברים רבים. על כורחו הוא נפרד מהם. יש שיתארו את הקיום האנושי כתרגיל מתמשך בהיפרדות שראשיתו בעריסה וקיצו בקבר. אבל אין אדם יכול להיפרד, למשל, ממה שמשתרר מתחת לפני השטח של שמו.
כבר ימים אני חושב על המוסכמה, שעוברת כחוט השני בכל הדיונים על היפרדוּת ממלכוֹת שנייה, שהמדינה החילונית העתידית תיקרא "שלטון הא־לוהים". זו משמעותו המילולית הבסיסית של השם "ישראל": האל ישרור, כלומר, יקנה שררה בעולמו. והאמת היא שהשררה הזו מצויה כבר בפירוש לתורה שכתב במאה ה־13 רבי משה בן נחמן, שבעודו יושב בקטלוניה הנוצרית וחולם על ארץ אבותיו, הכבושה גם היא בידי נוצרים, עדיין האמין שבשם עמו מסתתרת ברכה לשלטון אלוהי.
הדבקות הזו בשם המקראי הקדום, על מטענו התודעתי המובהק כל כך, יש בה כדי ללמד משהו על עצם השאיפה לשוב ולהיפרד לישראל וליהודה. ישראל, חדשה ככל שתהא, נטועה במאה ה־21 ככל שתהא, לעד תשלח זרועות לרמב"ן הכותב ספרים בגירונה וליעקב אבינו הנאבק במלאך במעבר יבוק.
המילה "היפרדות" היא כעין לחש קסם נושן בחיים הישראליים. יש בה ייצוג לכמיהה לסדר בתוך ערבוביית קיומנו על פני הארץ הזו: נקים גדר הפרדה, ניפרד מהשטחים או מהפלסטינים, נפריד בין דת למדינה, ואפילו נפריד בין גברים לנשים. עולמנו בנוי על שורה עתיקה של הפרדות שנערמו זו על גבי זו, החל בהפרדה המקראית בין מלך לנביא (הכוח והרוח), עבור בהפרדתה של הברית החדשה בין הקיסר לאיש הדת (החיים הפוליטיים והחיים הדתיים) או בניסיון העתיק והכושל להפריד בין הגוף לנפש, וכלה בשלל הפרדות מעמדיות ומגדריות שהולכות ומאבדות מתוקפן עם הזמן החולף. אפילו אחת ההפרדות שבבסיס דרך החיים המודרנית, בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי, נהפכה על ראשה בעידן התיעוד העצמי ברשתות החברתיות, שעושות את כל המרחבים לאחד.
המשותף לכל ההפרדות שנזכרו כאן הוא שאין הן מוחלטות כפי שנדמה לנו או כפי שרצינו. ההיסטוריה זועקת למולנו שהתחומים לעד מתערבים זה בזה, וההבנה הזו נכונה גם למציאות הישראלית: שום גדר הפרדה לא תהא מוחלטת. אין דרך ממשית, מימין ומשמאל, להיפרד לגמרי ממי שחולקים עמנו את האדמה הזו. אפילו בין דת למדינה, הפרדה שעבדכם הנאמן קורא לה בכל פה, אי אפשר לנתק לחלוטין, אלא רק לנסות לחלץ מעט את הדתיות מן העסקנות הפוליטית (למען הדת היהודית, כפי שהיה מדגיש פרופ' ליבוביץ); ותעיד ארצות הברית, שם על אף ההפרדה החוקית, הדת נוכחת בחיים הציבוריים מכל עבריהם.
המחשבה שאפשר בקלות רבה להתחלק לשתי ישויות, ושכך ייפתרו המתחים שמאפיינים את ישראל האחת, היא מקסם שווא אשלייתי מאותו הסוג. איני מדבר רק על אנשים כמוני, שהניסיון לחלק את הקיום היהודי־ישראלי לשניים דומה בעיניהם למשפט שלמה נטול אם שתערער על גזר הדין. אני חושב, למשל, על החרדיוּת. כל מי שיהרהר מעט באופייה של החברה החרדית בישראל, על בריחתה המובהקת, הנמשכת במידה רבה עד לימינו, ממלוא התוקף של חיים ריבוניים בארץ הזו, יבין שכלל לא ברור אם זו תעדיף למצוא עצמה ביהודה או בישראל – הן מסיבות של תלות כלכלית, הן מסיבות דתיות של העדפת המנגנון החילוני לחלוטין על מנגנון דתי לשליש ולרביע. איים חרדיים יתקיימו ודאי בישראל החדשה, ומה יהא אז? תיווצר חברה שגם אם בתשתיתה חוקה ליברלית מובהקת, הרי שמתקיימים בקרבה יסודות שיש בהם כדי לערער לאורך זמן על האתוס הליברלי וזה, ובכן, מה שמתרחש ממש עכשיו בישראל האחת.
יאמר מי שיאמר: לישראל החדשה והנחלמת לא ייכנס כל מי שאינו חילוני. דגם כזה חותר תחת רעיון המדינה החילונית המודרנית ויוצר מרחב חדש, דתי בדרכו: מעין תמונת מראה משונה לחברה עם רבנות ראשית ומשגיחי כשרות (וסביר להניח שגם בה יקום מין פרופ' ליבוביץ המבקש לחלץ את החילוניות ממלתעות המוסדות המדיניים).
וגם אם נניח לצורך הדיון שישראל החדשה המדוברת תצליח בחלומה להיות בלתי דתית בעליל, מדינתם של העבריים החופשיים, ראוי להיזכר בדברים שכתב חוקר הקבלה גרשֹׁם שלום לידידו הפילוסוף פרנץ רוזנצוייג, על חששו החריף ממדינה דוברת עברית: "הא־לוהים לא ייאָלם דום בלשון שבה הוא חוזר ומועלה אלף מונים בתוך חיינו". אי אפשר להתעלם ממה ששורר מתחת לפני השטח של השפה, מההיסטוריה של הרעיונות שהיא נושאת על גבה. החזיונות הנבואיים, בנות הקול האלוהיות, מקסמי השווא המשיחיים – כל אלה עומדים בעינם, ועתידים לצוף ביום מן הימים. במילים אחרות, גם בהינתן ההפרדה המוחלטת של דת ממדינה, לא יוכל הציבור הישראלי לפטור את עצמו כלאחר יד משאלות של יהדות במרחב או בתרבות. ובפרפרזה על מאיר אריאל: בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב א־לוהים על כיסא כבודו.
הדברים שאני כותב נדמים אולי כמתקפה על רעיון ההפרדה העולה מישראל החילונית, וישראל הדתית אינה מאמצת אותו, אלא שהדברים פונים גם אליה: היא אולי אינה מדברת על היפרדות, אבל טומנת בחובה פנטזיה על היבלעות, היבלעותה של ישראל האחרת בבטנה, כלומר, גילויה את "אור האמת" עד שתהא לאחת עם אחותה. זו הלכה למעשה פנטזיה מקבילה, מפני שבשני המקרים התוצאה הסופית זהה: אתה נותר בגפך.
חוזה מדינתנו האחת בנימין זאב הרצל, שבתמוז מלאו 99 שנה לפטירתו, ידע היטב שהפנטזיות האלה לא יעלו יפה. ב"ארץ ישנה־חדשה" (אלטנוילנד) שלו הוא מדמיין מדינה אחת, חילונית ביסודה אך גם ביתם של בתי כנסת רבים על רבניהם (הלא את ההשראה לשם ספרו קיבל מבית הכנסת של פראג). מרבים לצטטו כמי ששאף לכלוא את הרבנים בבתי כנסיותיהם, אלא שהוא פשוט נגע באתגר היהודי־ישראלי הגדול שעודו ניצב בפנינו: איך מקיימים ארץ חדשה שמישירה מבט ליסודותיה העתיקים בלי להיבלע על ידם כליל. בעיניי, אם יש תקווה להצליח בכך אפשר לעשות זאת יחד; אם האתגר חסר תוחלת, ניכשל בו גם בנפרד.
