בשבוע שעבר ערך שר הבט"פ איתמר בן-גביר ביקור במג"ב וקיבל חולצה של מג"ב עם השם שלו. אחלה מחווה לשר ומתנה כזו זה דבר שקורה לעתים קרובות בביקורים רשמיים של שרים או של בכירים. בתגובה, הרשתות החברתיות געשו באלפי מזועזעים ומובכים – איך זה שהאיש שלא עשה צבא מסתובב עם חולצה של מג"ב. זעזוע דומה, אגב, לא נרשם כששרים קודמים עשו את אותו הדבר וקיבלו את אותה המחווה, מה שגרם לי לחשוב שאולי הזעזוע הזה מזויף והמבוכה לא אמיתית אלא עוד כלי בקמפיין האישי כנגד בן-גביר.
נהוג לייחס לאיינשטיין את האמרה שאי-שפיות זה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה, ונראה שיש פה אנשים שעושים את אותו הדבר שוב ושוב ומצפים לתוצאה שונה. על הדרך, בעזרת משאבים גדולים והשפעה רחבה, הם לוקחים איתם את כל המדינה לאי-שפיות.
במוצאי השבת שעברה נסעתי בפעם החמישית לקפלן כדי לתעד בוידאו ובסטילס את הפגנת השמאל. אחד הדברים הבולטים במחאה היה קמפיין השנאה האישי כלפי בן-גביר, סמוטריץ', רוטמן ונתניהו. למשל, במחאה תמצאו שלטים עם הכיתוב 'FCK BNGVR' – כלומר קמפיין שמופנה כלפי האיש עצמו ולא כלפי רעיונותיו.
בשיחות שערכתי עם כמה מהמפגינים, כולם הגיעו תוך זמן מאוד לשאלה האם אני מרוצה מנתניהו, בן-גביר, סמוטריץ', דרעי וגולדקנופף, ובעיקר האם הם מייצגים אותי. דיונים זהים היו לי גם ברשתות החברתיות ובחיים האמיתיים עם כמה מחבריי. תמיד, אבל תמיד, זה מגיע לאנשים ולא לרעיונות.
האירועים האלה מוכיחים בפעם המי-יודע-כמה שבשמאל מדברים על אנשים במקום על רעיונות, כשהפרקטיקה היא דמוניזציה ודה-לגיטימציה פרסונלית לאדם שאותו סימנו. מודל סול אלינסקי מיושם היטב.
אם מסתכלים על השנים האחרונות רואים מגמה ברורה מאוד: הקמפיין הפוליטי הגדול ביותר שהיה (ועדיין קיים) בישראל הוא של תנועת רק-לא-ביבי. הקמפיין הזה צבר תאוצה ב-2019, הגיע לשיא מסוים במחאות בלפור, והייתה לו הצלחה משמעותית זמנית עם הקמת 'ממשלת השינוי' והבגידה הפוליטית הגדולה של בנט ואנשיו. אבל תנועת המטוטלת של האירוע הענק הזה הייתה הפלת ממשלת השינוי ו-64 מנדטים לגוש הימין בבחירות 2022. כלומר, בטווח הארוך קמפיין רק-לא-ביבי נכשל כישלון חרוץ והשיג את התוצאה ההפוכה.
קמפיין נוסף – אגרסיבי לא פחות בעוצמתו – שראינו בבחירות האחרונות, היה הקמפיין האישי על בן-גביר-סמוטריץ'-פשיסטים-סכנה לישראל. התוצאה של הקמפיין הזה היה הגדלת הפופולריות של השניים בקרב הבייס ובקרב עשרות אלפי מצביעים שלא היו מצביעים להם במצב רגיל, ובשורה התחתונה – 14 מנדטים.
גם הקמפיין על החרדים בכלל ועל דרעי בפרט השיג את התוצאה ההפוכה – 16 מנדטים, מהם 9 לש"ס של דרעי ו-7 ליהדות התורה.
כלומר, תנועת רק-לא-ביבי, שהחרימה את נתניהו בשנים האחרונות ועשתה קמפיינים אישיים כנגד פרסונות – היא זו שהעלתה את הממשלה הזו, והיא זו שהביאה את גורמי הקצה של הימין לשלוט במוקדי הכוח.
אחרי הבחירות האחרונות הייתי בטוח שהשמאל הישראלי – שנשלט כיום על ידי תנועת רק-לא-ביבי – יפיק לקחים, יעשה חישוב מסלול מחדש וישנה את האסטרטגיה מקצה לקצה. אז חשבתי. במקום זה, תנועת רק-לא-ביבי הלכה כמה צעדים קדימה, והיא חוזרת על אותה האסטרטגיה של השנים האחרונות – רק עם יותר כוח ויותר משאבים. קמפיינים אישיים על נתניהו, קמפיינים אישיים על בן-גביר וסמוטריץ' ורוטמן ודרעי וגולדקנופף, ומעל הכל – המחאות הבלתי פוסקות (האם יש עוד אדם אחד שעדיין חושב שלמחאה יש קשר לשינויים כאלה ואחרים במערכת המשפט?).
אין לי ספק שגם הפעם תנועת המטוטלת תעשה את שלה, והקמפיינים הפרסונליים והכוחות הגדולים שמופנים כרגע כלפי הימין יחזרו כמו בומרנג. רק חבל שבדרך אנשים חוזרים שוב ושוב על אותה הטעות – של שיח פרסונלי ולא רעיוני – ומצפים לתוצאה שונה. אי-שפיות קוראים לזה, והם לוקחים איתם מדינה שלמה.
