לפני כ-30 שנים נחתמו הסכמי אוסלו על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון בין יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, ויאסר ערפאת, מנהיג הארגון לשחרור פלסטין, תחת חסותו של נשיא ארה"ב, ביל קלינטון. תקופה זו ארוכה דיה כדי לתת לנו פרספקטיבה היסטורית על ההסכמים ותוצאותיהם.
על הסכמים אלו נכתבו הרבה ספרים ואין סוף מאמרים, אבל בפרספקטיבה ניתן לומר שהסכמים אלו נכשלו כישלון חרוץ שכן הם לא עמדו בציפיות שציפו מהם המתכננים: (1) הם לא יצרו מצב של שתי מדינות, ישראלית ופלסטינית החיות בשלום זו ליד זו; (2) הם לא חיסלו את בעיית הטרור; (3) הם לא הביאו לשלום נרחב בין ישראל והעולם הערבי והאסלאמי; (4) הם לא הפחיתו את מסע הדה-לגיטימציה של ישראל במזרח התיכון ובעולם בכלל.
מה שקרה הוא ההיפך המוחלט: לטרור יש היום מדינה ששמה רצועת עזה ושארית הרש"פ ברמאללה מממנת טרוריסטים ומשפחותיהם; רוב מדינות האסלאם לא מקיימות יחסים עם ישראל ומסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל מקבל עידוד ודחיפה דווקא מהרשות הפלסטינית שקמה על בסיס ההסכמים. לכן השורה התחתונה היא שההסכמים נכשלו.
אלא שכל מי שיש לו ידע מינימלי בענייני העולם הערבי והאסלאם לא הופתע, שכן הסכמים אלו נבעו מתמונת עולם ישראלית, מודרניסטית, חילונית, ליברלית ואינדיווידואליסטית. הנחת היסוד של החברה הליברלית בישראל התבססה על כך שהעולם הערבי בכלל והפלסטינים בפרט מוכנים לקבל את קיומה של ישראל כי הם רוצים שלום מכיוון שהם מבינים שהשלום יביא אותם אל חיי קידמה, טכנולוגיה עילית, שגשוג כלכלי, מערכת בריאות מפותחת, חינוך גבוה וחיים טובים ונוחים.
הנחת יסוד זו הייתה ועודנה מוטעית לחלוטין: רבים בקרב הפלסטינים – וסביר שרובם – אינם מוכנים בכל מצב ובשום תנאי לקבל את קיומה של מדינת ישראל ולהכיר בה כמדינת העם היהודי. הם מוכנים להקריב את כל יתרונות השלום על מזבח הג'יהאד נגד מדינת היהודים כי על פי האסלאם ליהודים אין זכות למדינה, לצבא, למשטרה, לממשלה או לארץ כי היהודים חייבים לחיות תחת חסות האסלאם כ"אהל ד'ימה", "בני חסות", עם זכויות מוגבלות.
הדחף המיידי לחתימה על הסכמי אוסלו היה כישלון ממשלת רבין שקמה בשנת 1992 במאבק נגד הטרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי במהלך האינתיפאדה הראשונה (1987-1993) ובמיוחד לאחר חטיפת חיילי צה"ל אבי סספורטס ואילן סעדון ושוטר משמר הגבול נסים טולדנו ורציחתם. חטיפת השלושה ורציחתם זעזעו את המדינה וממשלת רבין גירשה בדצמבר 1992 ללבנון 415 מנהיגי חמאס וג'יהאד, אלא שבעקבות לחץ בינלאומי שהופעל בגלל ארגון "בצלם" וחשש שהגירוש לא יאושר על ידי בג"ץ, נאלצה ממשלת רבין לאשר למגורשים לחזור לבתיהם ולהמשיך בהסתה נגד ישראל.
כאשר נחתמו ההסכמים בספטמבר 1993 אמרו ראש הממשלה, שריה ודובריה ש"ערפאת יטפל בחמאס ובג'יהאד בלי בג"ץ ובלי בצלם", ומשמעות כוונתם הייתה 'אנחנו נקים ישות פלסטינית בראשות ערפאת עם כוח משטרתי ואולי אף צבאי כדי שערפאת – שנטש את דרך הטרור והפך ליונת שלום צחורה – יחסל עבורנו את הטרור של חמאס והג'יהאד שאנחנו לא יכולים לטפל בהם באופן נחוש והחלטי בגלל מגבלות המוטלות עלינו על ידי ארגוני זכויות אדם ומערכת המשפט האולטרה-ליברלית'.
אלא שערפאת מעולם לא התכוון לבגוד בעמו ובטרוריסטים שהיו תחת שלטונו ולהפוך למשת"פ של ישראל, וכאשר דרשה ישראל שיעצור מחבל זה או אחר הוא הכניס אותם למעצר במשך היום ובלילה הדלת המסתובבת אפשרה להם לצאת כדי לפגע ולבלות עם משפחותיהם.
יתר על כן, כבר כשנכנס ערפאת ממצרים לעזה בפעם הראשונה הוא הבריח ברכבו שלושה מחבלים שאסור היה לו להכניסם. ממשלת רבין, במקום לזרוק את השקרן לכל הרוחות יחד עם המחבלים שניסה להבריח, אפשרה לו להיכנס בלעדיהם. ערפאת למד מהר מאוד שהוא יכול לשקר לממשלת ישראל במצח נחושה ככל אוות רוחו שכן שריה שבויים בהנחות היסוד המתוארות לעיל, ושום דבר, רע ככל שיהיה, שהוא יעשה לא ישכנע את פרס, ביילין, ליאל, פונדק, הירשפלד ועושי דברם בכוחות הביטחון, שהם עשו טעות מרה בחותמם על ההסכם עם ערפאת.
בלחץ הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון ישראל המשיכה במסע האיוולת וחתמה על הסכמים נוספים עם ערפאת, בעיקר במישור הכלכלי, אפשרה לו להקים צבא חמוש בכלי נשק ארוכים ששימשו לפיגועים נגד אזרחי ישראל, אפשרה לו ולממשיכו מחמוד עבאס לממן רוצחי יהודים, להסית ולהדיח נגד ישראל בכל במה אפשרית, להמשיך להכחיש את קיומה של ישראל בספרי הלימוד של הרש"פ ולתבוע את ישראל בבתי משפט בינלאומיים, למרות שכל אלו מנוגדים לחלוטין לרוח השלום אם לא גם ללשון ההסכמים.
ישראל נשבתה באופוריה של שלום: שלטי חוצות המפארים את השלום הופיעו בצידי הדרכים, מודעות תמיכה פורסמו בעיתונים ומייד עם חתימת ההסכמים, תחילת שנת הלימודים תשנ"ד, החליט שר החינוך יוסי שריד – עוד יונת שלום צחורה – להכריז על שנת הלימודים החדשה כ"שנת השלום". קירות בתי הספר כוסו בכרזות ענק עם יונת שלום ומורים נצטוו על ידי הנהלת משרד החינוך להקדיש כל שעה אפשרית לשיחות עם התלמידים בשבח השלום ובתועלתו.
בישראל התעלמו מהנאומים הפומביים שנשא ערפאת ובהם הוא כינה את השלום כ"הסכם חודיבייה" שאותו חתם מוחמד נביא האסלאם עם כופרי מכה, שלום זמני לכמעט עשר שנים שהוא הפר אותו אחרי שנתיים בלבד. בישראל הרגיעו את הציבור בסיפור בדים שדברי ערפאת אלו הם "לתצרוכת פנים" ולאמיתו של דבר הוא אכן איש שלום המתכוון ברצינות לחיות בשלום עם ישראל.
הפוליטיקאים שעמדו מאחורי ההסכמים הניחו שבעיית הפליטים וסוגיית ירושלים ייפתרו, כמו כל שאר הבעיות האחרות, תוך חמש שנות "תקופת הביניים" מבלי להבין את עומק הבעיות הללו ותפקידן בנרטיב הלאומי והדתי של הפלסטינים, הערבים והמוסלמים.
אויבינו – והפלסטינים בראשם – מביטים על הסכמי אוסלו ובטוחים שהאיוולת של מנהיגי ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכמי אוסלו, תוביל את המדינה היהודית אל האבדון. הם רואים כך את שני צדדי הפוליטיקה הישראלית: את השמאל שהביא את ההסכמים הכושלים הללו ואת הימין שלא ביטל אותם למרות ששלט בישראל במרבית השנים מאז שנחתמו הסכמי האיוולת הללו.
אז מה הפתרון? את זה פרסמנו בעבר בבימה מכובדת זו, פתרון האמירויות הפלסטיניות: הכרה בעזה כמדינה לכל דבר ועניין והקמת עוד שבע ערי מדינה נפרדות, בנויות על החמולות המקומיות בערים הערביות ביהודה ושומרון: חברון הערבית, יריחו, רמאללה, שכם, טול כרם, קלקיליה וג'נין. ישראל תישאר לעד במרחב הכפרי דל האוכלוסין, תספח אותו ותציע תהליך של התאזרחות ישראלית לתושבי הכפרים.
