בעולם שבו האינטרסנטיות מחלחלת לכל מקום שיד הפוליטיקה מגעת אליו, קשה לקבל כפשוטה מחמאה מצד יו"ר הקואליציה לשעבר ומקורבו של ראש הממשלה, שמכוונת לעמיתה ממפלגה אחרת. קשה גם לא להיגרר לספקולציות על מהלך פוליטי שמסתתר מאחורי האמירה. ובכל זאת, נראה שכשחבר הכנסת דוד ביטן הצהיר שהשרה איילת שקד תתקבל בליכוד בזרועות פתוחות, הוא דיבר בכנות גמורה ומתוך קריאה נכונה של המפה.
מעשה שהיה כך היה: בכנס לשכת עורכי הדין באילת לפני שבועיים, הפתיע ביטן את המראיין אטילה שומפלבי. כששאל שומפלבי לתומו אם ביטן היה רוצה לראות בליכוד את נפתלי בנט או את איילת שקד, ענה הח"כ: "איילת שקד, לדעתי, היא תתקבל בברכה בליכוד. ואם היא תתמודד בליכוד היא תצא ראשונה בפריימריס".
שומפלבי ביקש לחדד: "איילת שקד בתוך הליכוד מנצחת את מירי רגב, הגברת הראשונה של הליכוד?", וביטן ענה בלי להתבלבל: "את כולם היא תנצח. לא רק את מירי רגב, את כל מי שירוץ. גם גדעון סער, גם ישראל כץ. כולם. היא תנצח את כולם. היא אהובה מאוד ואהודה מאוד בקרב בוחרי הליכוד".
מי שמתרגשת הרבה פחות מכל המהומה סביבה ומצטיידת בסבלנות אופיינית היא השרה שקד עצמה. פעם אחר פעם היא מדגישה את נאמנותה המוחלטת לשותפה, השר נפתלי בנט, וגם למפלגתה
ביטן לא לבש באותם רגעים את פני הפוליטיקאי שלו, וגם לא את דמות הבוחש בקדרה. הוא דיבר בפשטות, כמי שמתאר מצב גלוי לעין כול. לשאלה האם קיימת אפשרות ששקד תכבוש את כס ראש הממשלה, הוא כבר ענה לשומפלבי בחיוך של פוליטיקאי ששוקל מילים: "אל תסבך אותי. בזה, עזוב. אבל לגבי ההתמודדות שלה בפריימריס והזכייה שלה – כן".
מיד החלו גם הספקולציות – מניחוש שזהו ניסיון לסכסך בין בנט לשקד ועד ניחוש אחר שלפיו דברי ביטן הם קריאה לשני בכירי הבית היהודי לערוק לשורות מפלגת השלטון. ואז הגיעו גם הסקרים. בכולם זכה הליכוד במרב המנדטים, 33 עד 34 מהם, גם אם בראש המפלגה עומד בנימין נתניהו וגם אם עומדת בראשה איילת שקד. בעיתון מעריב, בן כספית ומכון הסקרים הצמוד אליו כבר מבקשים להרכיב לשקד קואליציות – עם או בלי יש עתיד, עם או בלי אורלי לוי־אבקסיס. לפי סקר פאנלס פוליטיקס, כך התברר, שרת המשפטים היא הפוליטיקאית הפופולרית בישראל אחרי ראש הממשלה. אם תוביל את הליכוד, היא תוכל להקים קואליציה בת 73 מנדטים. בו בזמן, מפלגת האם של שקד, הבית היהודי, זוכה למשהו כמו תשעה מנדטים, איתה ובלעדיה.
לא צריך סקרים מלומדים כדי לדעת שהעם על אגפיו שם עין על הכוכבת הבלתי מעורערת של הפוליטיקה הישראלית. בשדרת המצביעים מהליכוד וימינה מסומנת שקד כראש ממשלה פוטנציאלית, כהבטחה שעוד תגיע לגדולות. מי שמתרגשת הרבה פחות מכל המהומה סביבה ומצטיידת בסבלנות אופיינית היא השרה שקד עצמה. פעם אחר פעם היא מדגישה את נאמנותה המוחלטת לשותפה, השר נפתלי בנט, וגם למפלגתה. כמו יו"ר הבית היהודי, גם היא מעוניינת במפלגה מגוונת שכוללת דתיים, חילונים וגם ישראלים שאינם יהודים, כל עוד הם שותפים לאידיאולוגיה המושתתת על ערכי הציונות הדתית דווקא. במילים אחרות, עריקה לא עומדת כרגע על הפרק. תתפלאו, אבל גם הסקרים לא ממש עושים לה את היום. "אני חוזרת ואומרת שחייבים מפלגה אידיאולוגית לצד הליכוד", אומרת לי שקד השבוע. "ראינו מה קרה כשהליכוד היה בשלטון ולצידו מפלגה חלשה. במקרים כאלה אנחנו מקבלים את עסקת שליט ואת נאום בר־אילן. לכן אני משוכנעת שלבית היהודי יש תפקיד קריטי בממשלה. אני מקווה שהציבור יתפכח וייתן למפלגה את הכוח הדרוש לה".
כשאני מבקשת ממנה בכל זאת להתייחס למדדי דעת הקהל, היא עונה בפשטות "מדבר שקר וסקר תרחק. אמירה ישנה, אבל נכונה. בפוליטיקה אי אפשר להסתכל כל כך רחוק, זה פשוט לא עובד ככה. אנחנו לא מתעסקים בזה. אנחנו מתמודדים יחד בבחירות הקרובות מול הליכוד בראשות נתניהו".
למעשה, מה שברית בנט־שקד מביאה איתה היא הצבת מועמדותו של בנט לראשות הממשלה ביום שאחרי נתניהו, והצבת מועמדותה של שקד ביום שאחרי בנט. הברית הזו, המרשימה והנדירה כל כך בעולם הפוליטי, היא נכס לא רק למפלגת הבית היהודי אלא גם לשני השרים עצמם. והיא קשורה לשאלה מה סוד הקסם של שקד, כמו גם לשאלה מה הערך המוסף של בנט.
במשמרת שלהם
ראשיתו של המעין־מהפך בפופולריות הציבורית של בנט ושקד נעוץ ברגע שבו בחר יו"ר הבית היהודי להילחם למען עמיתתו על תיק המשפטים – שנתניהו לא היה מסכים לתת לבנט עצמו – ולהסתפק בתיק החינוך. עד אז מנהיגותו של בנט הייתה בלתי מעורערת.
במידה מסוימת הוא מצליח לשמור על מעמדו גם עכשיו. השניים הוכיחו שאין משרד גדול למידותיהם או קטן עליהם, ואין תפקיד שהם חוששים מפניו. כל אחד מהם למד את המשרד החדש לעומק, שינס מותניים וביצע את התפקיד ברצינות ובחריצות מרשימה – מרשימה מדי בעיני המתנגדים. אלא שכשם שמשרדיהם שונים, כך גם ההדר הציבורי שלהם שונה. כדי לאזן את התמונה יזדקק בנט בקדנציה הבאה לתיק בכיר בפני עצמו – משהו כמו משרד הביטחון או החוץ, שישווה ויעלה את המאזן הפנים־מפלגתי שלו. אבל גם כך מנהיגותו היא לא קרש קפיצה לשקד, היא קריטית לשניהם, וגם למפלגה.
רבים טוענים שבנט, כמועמד להנהגת המדינה, סובל ממשקל עודף מכיוון הכיפה שלראשו, בעוד שקד נהנית מיתרון כאישה שאינה דתייה. אלא ששקד יצאה לאוויר העולם הפוליטי דווקא בזכות הסרוגים – המתפקדים הדתיים והשמרנים הביאו אותה לצמרת המפלגה הרבה לפני שביטן וחבריו הכירו את שמה. במילים אחרות, האטרקטיביות שלה בעולם הפוליטי לא נוגעת לחילוניותה, אלא לערך מוסף גדול יותר.
ייתכן שביום שאחרי נתניהו הסקרים והאווירה הציבורית ילמדו שחבירה של השניים תוך הצרחת תפקידים תביא אותם רחוק יותר
אז מה בכל זאת סוד הקסם של שקד? ככל הנראה שילוב של עבודה קשה, נאמנות לאידיאולוגיה, ושמירה על ריאליות מבורכת; וגם כושר ביטוי חד ופשוט, בלי סיסמאות גדולות ועם הרבה מעשים. חוק "מנהלי יו"ש" – התוספת לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים שעברה השבוע בכנסת – הוא דוגמה מצוינת לעבודה המאומצת שלה, שמוכיחה את עצמה בסופו של יום. שקד מצליחה בתיקון החוק הזה להביא לנורמליזציה באזורי יהודה ושומרון, תוך השוואת מצבם החוקתי לזה של המדינה שבצד הפנימי של הקו הירוק. לפי התוספת לחוק, יזכו כעת המתיישבים למעמד משפטי הוגן בהרבה בעתירות נגד הבנייה ביישובים. הם יוכלו לערער על פסיקת בית המשפט, ולשם שינוי, הראיות שיוצגו מצידם יקבלו את הכבוד המגיע להן בבית המשפט המחוזי בירושלים, ולא יידרשו לדין הבינלאומי, שהוא המכתיב את הפסיקה בבג"ץ. על הדרך, בית המשפט העליון יזכה להפחתה בעומס. לפני שנה וחצי, בזמן המאבק על עמונה ותשעת הבתים בעפרה, וגם בחודשים האחרונים סביב פינוי נתיב האבות, עמדו בנט ושקד מול מתקפה קשה מימין. הריסת הבתים בהתיישבות, כך האשימו אותם, נעשתה במשמרת שלהם. בשבוע שעבר אותה משמרת מגשימה את מה שהבטיחה אז: לא עוד עמידה דוממת מול צו חלוט כפי שקרה בעמונה ובעפרה.
את העשייה הענפה הזו, לרבות הצלחות גדולות בבחירת שופטים, מימשה שקד בלי לשבור את הכלים ובלי לצרוח את עצמה לדעת, כמו שקורה במשרדים אחרים. היא הצליחה לחולל מהלכים תוך הסכמות ועבודה משותפת עם הנהלת בתי המשפט, היועץ המשפטי לממשלה ושר הביטחון. שרת המשפטים אולי לא מופיעה בכל התמונות של חגיגות שבעים שנה למדינה, אבל לגברת הראשונה של הליכוד יש עוד הרבה מה ללמוד ממנה. וזו בעצם החוליה החזקה בעמוד השדרה היציב ממילא של שקד. היתרון הבולט אצלה הוא סבלנות, גדולה בהרבה משיש לבוחרים שלה ולמתחרים שלה. היא לא נותנת לרעש להסיח את דעתה ולא שמה את עצמה במרכז. יהיו שיאמרו שהיא לא רעבה מספיק, אבל נראה שלשקד יש תזונאית פוליטית פנימית שמכוונת אותה להסתפק באכילה מבוקרת, כזו שמאריכה שנות חיים.
שקד לא מוּנעת מהכרת טובה בלבד. הברית עם בנט והמחויבות למפלגה חשובות לה יותר מיוקרתה האישית משום שאחרי הכול, הברית הזו תורמת גם לה עצמה ולאידיאולוגיה שבשמה היא פועלת. הערך המוסף שמביא עמו בנט לכוח המשולב הזה הוא ערך המנהיגות. לא משום שלשקד חסר הכישרון הנדרש הזה, אלא מכיוון שיו"ר הבית היהודי מכוון גבוה יותר. בעוד היא מתאמצת על הפרטים הקריטיים, עושה מהפכות גדולות מתוך האותיות הקטנות של החוק, בנט מתאפיין במבט פנורמי ורחב. הוא חולש היטב על התיק שקיבל לידיו, אבל עסוק בו זמנית בענייני מדיניות וביטחון. מבטא את התפיסה המפלגתית במופגן, סופג את האש מהיריבים הפוליטיים מימין ומשמאל, לא מתבייש להודות בטעויות וגם לא מסתיר את כיווני המחשבה שלו ואת התפיסות העומדות מאחורי מהלכיו הפוליטיים. כל פעולותיה של שקד בתיק המשפטים לא היו יכולות להתקיים בלי השקט התעשייתי שבנט מייצר למענה במישורים הללו. כל ההצלחות הרשומות על שם המפלגה המשותפת שלהם, לא היו יכולות להירשם בלי העבודה הדקדקנית שלה.
חלוקת התפקידים הזו מוכיחה את עצמה ויוצרת תמונה של שני שותפים שמצליחים להשלים היטב זה את זה, ולכן לא כדאי להזדרז מדי ולפרק להם את החבילה. בסופו של דבר, הברית ביניהם מחזיקה את שניהם במרום מעמדם ואיש מהם לא יכול להתקיים כרגע בלי התמיכה הבלתי אמצעית של האחר. לא, גם לא שקד.
אכן, כפי שאומרת שקד, בפוליטיקה קשה לדעת מה ילד יום. ייתכן שביום שאחרי נתניהו הסקרים והאווירה הציבורית ילמדו שחבירה של השניים תוך הצרחת תפקידים תביא אותם רחוק יותר. ייתכן שבשם הברית והאידיאולוגיה בנט יתגלה כחבר נאמן של שקד לא פחות משהיא חברה נאמנה שלו. האפשרות שבנט יהיה שר בממשלת שקד קלושה וכמעט לא תעלה על הדעת, אבל השניים כבר שברו עד היום כמה וכמה שיאי היתכנות בפוליטיקה הישראלית. אפשר שגם קהל הבוחרים יאמץ את התנהלותה של שקד, וינקוט סבלנות ואורך רוח.
