חמש שנים חייתי בגולה. טסתי לניו־יורק בגיל 23 כדי ללמוד באוניברסיטת קולומביה. עוד לפני שעליתי למטוס ידעתי שזו פרדה זמנית, ירידה לצורך עלייה, אם תרצו. החיים בתפוח הגדול נוחים, אבל זה לא הבית. אנחנו לא שייכים לשם. אנחנו שייכים למקום אחד – מדינת ישראל.
ההתבטאויות לגבי ירידה מהארץ החזירו אותי לימים ההם בניו־יורק. סיבותיהם של הרופאים ואנשי ההייטק לירידה מהארץ ברורות לי, אך אני חושבת שהם מפספסים דבר חשוב: התנאים בניו־זילנד ובהולנד טובים מאלה שבישראל, רופאים עובדים שם פחות שעות ומתכנתים מרוויחים שם יותר, אבל ישראלים לעולם לא ירגישו שם בבית. הם תמיד יהיו אורחים – ובצל התגברות האנטישמיות, אורחים לא רצויים.
יהיה רע מאוד אם ישראלים יוותרו על הזדמנויות אקדמיות ותעסוקתיות בגלל האנטישמיות, אך יהיה רע יותר אם יוותרו על ישראל בגלל חוק או ממשלה. בריחה איננה הפתרון.
חלקים גדולים מהמוחים נגד השינויים במערכת המשפט מתרעמים על כינויי הגנאי שהוצמדו להם. הם טוענים שהם מלח הארץ, ובצדק. מי ששירתו בצבא, מי שמשלמות מיסים, מי שמרפאים אותנו כשאנו חולים, מי שמפתחות טכנולוגיה מתקדמת הם מלח הארץ – ומלח הארץ נשאר בה. אי אפשר להיות אוהבי הארץ ומגיניה, אבל לברוח ממנה. מי שאוהב, נשאר. מי שאוהב וכועס – נשאר ונלחם על ערכיו.
בימים כאלה נדמה שהפערים בלתי ניתנים לגישור. מפחידים אותנו שהימין מעוניין לפרק את בית המשפט העליון, שהשמאל מעוניין להמליך את שופטיו למקבלי ההחלטות היחידים.
האמת מצויה באמצע, ורוב הישראלים מסכימים עליה: יש צורך בשינויים במערכת המשפט, אך כאלה שלא ייתנו כוח בלתי מוגבל לחברי הכנסת ולשרים. 75 שנים אנו חיים עם מערכת המשפט, שנים רבות אנחנו חיים עם המהפכה החוקתית של אהרן ברק. המערכת דורשת תיקון, אך לא יקרה דבר אם נחכה ארבעה חודשים כדי לתקנה בהסכמה.
למפגינים נגד הרפורמה אני קוראת לא לדרוש ניצחון מוחץ למחאה, אלא ניצחון לעם ישראל. בקשו הידברות ופשרה – ממנהיגי הימין, אבל בעיקר ממנהיגיכם בשמאל. כדי לדרוש את הדברים הללו עליכם להיות כאן, במדינת ישראל, להראות שאכפת לכם מגורלה של המדינה האהובה שלנו. אתם טוענים בצדק רב שאתם ציוניים – התנהגו ככאלה.
כשגרתי בארצות הברית, מה שהעליב אותי יותר מכול היה שאמרו לי שלא אחזור לארץ, שאתרגל למנעמי החיים בעיר הגדולה, שאמצא בה זוגיות ועבודה ואשאר בה. התביישתי לחשוב שכך רואים אותי, אבל לצערי בקרב יותר ויותר ישראלים הדבר הפך לתעודת כבוד, לא לאות קין.
במשך כל שהותי בניכר פעלתי למען ישראל ככל שיכולתי. כתבתי ודיברתי, הפגנתי והובלתי את קבוצת הסטודנטים הפרו־ישראלים באוניברסיטה. לצידי למדו ישראלים רבים שהעדיפו להתרחק מהקשר המוצהר לישראל. רובם נשארו לעבוד בניו־יורק, מספרים לעצמם שהם ב״רילוקיישן״ – מושג שאפילו לא טרחנו לתרגם אותו, כי ברור שמי שמשתמש בו מבקש לחיות באנגלית ולא בעברית. רופאים והייטקיסטים מדברים עכשיו על מעבר לחו״ל. הם לא עוברים כדי לממש הזדמנות, אלא כדי לעזוב לעד את גבולות המדינה. זו לא הגשמה, זו בריחה.
האנשים שמשתתפים במעבר המוני לחו"ל פשוט יורדים מהארץ, ואין טעם להגדיר זאת אחרת. אנשי השמאל הציוני, אם אתם אוהבים את הבית המשותף שלנו כמו שאתם אומרים, תילחמו עליו. תהיו יצחק רבין, אל תהיו נפולת של נמושות.
