הרוחות סערו ליום וחצי אחרי הנחת חוק יסוד לימוד התורה על שולחן הכנסת. הצעת החוק, הקובעת שערך לומדי התורה הוא כדין כלל המשרתים, וממילא הם זכאים לזכויות הניתנות לאחרונים, היא שיא חדש בחוצפה החרדית. לא במקרה נזעקו קברניטי הקואליציה לטאטא את החוק מתחת לשולחן.
הצעת החוק המקוממת היא תסמין למשבר כולו: המפלגות החרדיות משתדלות להישאר מתחת לרדאר בכל הנוגע לתמיכה ברפורמה, אבל חלקן בכאוס גבוה מאוד, משום שלכול ברור שהרפורמה היא קולב שנתלה בו תסכול ממושך מכך ששיעור קטן באוכלוסיית ישראל נושא בנטל הביטחוני והכלכלי – בעוד שאחוזים גדלים והולכים מנצלים את כוחם הפוליטי כדי לפגוע בכל הקדוש והיקר למי שמאפשרים להם את הביטחון והרווחה.
מכיוון שתוצאות הבחירות הוכיחו שהרוב הדמוגרפי של הימין והחרדים, שנחשב לאפוקליפסה עתידית, נמצא כבר כאן, אזי מרגע הקמת הממשלה היה ברור שזו תעורר זעם והתנגדות. אלמלא הרפורמה, סביר שחוק הגיוס היה מעורר את המחאה בכל מקרה.
אם התסכול מהעבר הוא סיבה מספקת לזעם, הפחד מהעתיד גדול עוד יותר. התחזיות הדמוגרפיות ברורות, וגם המשמעות הפוליטית. זו גם הסיבה – הלא מוצדקת – לכך שמוחים הרשו לעצמם לפגוע בקודש־הקודשים של שירות המילואים, או לאיים בהוצאת נכסים מהארץ. המסר פשוט: אם אתם מנצלים את תרומתנו הביטחונית והכלכלית כדי לשלול מאיתנו את דמות המדינה שאנחנו אוהבים, לא תזכו עוד לקבלה.
אף חברה שוחרת חיים לא יכולה לקבל את מעמדו של המגזר החרדי לאורך זמן. אילו קבוצה יהודית כלשהי הייתה מעזה להתנהג כך במדינה אחרת – להשיג לחבריה פטור מגיוס, לאפשר להם לא לעבוד וללמוד לימודי יסוד באופן שאינו מאפשר עבודה בעלת ערך כלכלי, ובנוסף גם לתבוע משאר החברה "להתאים את עצמה" לאורחות חייה – סביר להניח שהייתה מתפתחת בה אנטישמיות שקשה להתלונן עליה. העובדה שרבים מהמבקרים משתדלים להבדיל בין החרדים להנהגתם מעידה על סובלנות מופלאה בציבור הישראלי.
מכיוון שהחרדים הם חלק כל כך מהותי בבעיה, הם חייבים להיות גם חלק מרכזי בפתרון. לא נכון לאפשר להם להיעלם מכוונת המחאה. כך למשל, אחד הדברים המקוממים בהתנהלות החרדית הוא שהם כלל לא מטריחים את עצמם לעסוק במשמעות תביעותיהם. כל הצעת חוק בעלת משמעות תקציבית נדרשת לפרט מהיכן יבוא הכסף, אך איש לא תובע מהחרדים להסביר כיצד, לדעתם, אמורה הכלכלה הישראלית לתפקד כשרבע או שליש מהגברים לא יעבדו, או שלא יהיו כשירים לעבודה בעלת ערך. הם כאן כדי לדרוש, לא כדי להיות שותפים לאחריות.
ההנהגה החרדית חייבת להבין שכללי המשחק השתנו. החרדים לא יכולים להיות מגזר המונה כבר עכשיו 13 אחוזים מאוכלוסיית ישראל, ובעוד שנים מעטות כרבע או שליש מהאוכלוסיה, ולהתנהל כאילו היו סגורים בכמה גטאות קטנים בבני־ברק או בירושלים. משרדי הממשלה שבשליטתם חייבים להתנהל בשקיפות, ולטובת כלל האוכלוסייה. אם החרדים רוצים להיות חלק מקובעי ההחלטות בחברה הישראלית, הם חייבים להתמודד עם השאלות הקשות הנוגעות למגזר שלהם. חברה ישראלית בוגרת הייתה קובעת שזה תנאי מקדים לעצם הדיון בתביעותיהם.
האתגר שמציבה החברה החרדית לפתחה של ישראל המודרנית והדמוקרטית מתעצם ככדור שלג מאז הקמת המדינה. הוא צובר עוד ועוד עוצמה, ולכול ברור שהוא פצצת זמן שסכנתה תלך ותגבר. איתרע מזלה של הממשלה הנוכחית, דווקא מפני שכל כך רצתה "ימין על מלא", שהמצב התפוצץ בפניה. אבל כעת אי אפשר עוד להחזיר את השד לבקבוק. אחרת, הפיצוץ הבא עלול להתרחש סביב תוצאות עזיבתם של רבים מבני המעגל החשוב ביותר בכלכלה הישראלית – וזה כבר עלול להיות מאוחר מדי.
