הכנסת אישרה השבוע לפני חמש שנים את חוק היסוד "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי". גם אז, כמו היום, היו מי שאיימו עלינו שהחקיקה מציינת את קץ הדמוקרטיה. גם אז, כמו היום, המתנגדים לחקיקה בחרו להתעלם מחוקי היסוד הוותיקים שמגנים היטב על הדמוקרטיה הישראלית.
ההתנגדות לחוק היסוד החדש, שנתן מעמד חוקתי לצביונה היהודי של ישראל, ודווקא מצד תומכים לכאורה בחזון המדינה היהודית והדמוקרטית, נבעה במקרה הטוב מחוסר הבנה של הצורך בחוק. במקרה הפחות טוב, מקורה בצביעות המעידה על דבקות בחזון פוסט־ציוני שלא מוכן לקבל את זהותה היהודית של המדינה.
זכיתי להיות מיוזמי חוק היסוד. בהרצאות ובשיחות הרבות שקיימתי לגביו גיליתי שחוסר ההבנה לגביו מתחיל משם הקיצור שהוענק לו: "חוק הלאום". שמו המלא של החוק מבהיר שהוא עוסק במאפייניה של מדינת הלאום, ולא בהגדרת הלאום או בכל היבט אחר של הלאום היהודי. הקיצור הראוי לשם החוק הוא חוק מדינת הלאום.
ההבדל גדול: החוק לא נועד להעניק מעמד חוקתי ללאום היהודי, שכלל לא זקוק לכך. מטרתו לעגן את רעיון מדינת הלאום היהודי בחוקה הישראלית.
חוסר הבנה מהותי נוסף הוא במניע מאחורי חקיקתו של חוק היסוד. כדי להבין אותו צריך לחזור לשנת 2006. לאחר תוכנית ההתנתקות הכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט על כוונתו להמשיך את עקירת היישובים היהודיים באופן חד־צדדי. ליוזמה הוא קרא "תוכנית ההתכנסות". ערביי ישראל קיבלו את המסר. הם הבינו שהסיפור של הקמת מדינת פלסטין סגור, ושהגיע הזמן להילחם על הזהות של מדינת ישראל הקטנה. ארגוני החברה האזרחית הערביים התכנסו ופרסמו סדרת מסמכי חזון מרתקים שהכריזו למעשה על מלחמה נגד רעיון המדינה היהודית.
התוכנית: מדינה דו־לאומית
את המסמך הראשון פרסמה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל בשנת 2006. במסמך "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" צוין במפורש שערביי ישראל אינם מעוניינים שמדינתם תמשיך להיות מדינה יהודית, משום ש"הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית… מציבה אותנו בעימות עם טבעה ועם מהותה של המדינה… הגדרתה הרשמית של ישראל כמדינת העם היהודי היא בבחינת חומה אידיאולוגית מבוצרת בפני אפשרויות הנהגת שוויון מהותי מלא לאזרחיה הערביים".
בכתיבת המסמך השתתפו 37 נציגי האליטות הפוליטיות, האינטלקטואליות והאזרחיות של הציבור הערבי. הם כללו גם את מי שלימים יהפוך לראש הרשימה הערבית המשותפת, איימן עודה, ששווק כמנהיג המתון של ערביי ישראל.
במאי 2007 פרסם הארגון "מדה אל־כרמל" את הצהרת חיפה, שטענה כי יש לערוך "שינוי במבנה החוקתי של ישראל, שינוי בהגדרתה – ממדינה יהודית למדינה דמוקרטית, המבוססת על שוויון לאומי ואזרחי בין שתי הקבוצות הלאומיות". גם על המסמך הזה חתומים עשרות ממנהיגי הציבור הערבי בישראל, נציגי שתי"ל (הזרוע הביצועית של הקרן החדשה לישראל), האגודה לזכויות האזרח, עמותת סיכוי, עיריית חיפה, אגודת הגליל, מכון ון־ליר, עדאלה ועוד.
בין שני המסמכים, בפברואר 2007, פרסם ארגון עדאלה טיוטת הצעת חוקה למדינת ישראל, ובמסגרתה הוצע להגדיר את ישראל כמדינה "דו־לשונית ורב־תרבותית". בעדאלה לא נמנעו מהתייחסות לסיום הסכסוך עם הפלסטינים ומדרישה שישראל תיסוג "מכל השטחים הכבושים משנת 1967". בהקדמה העידו הכותבים שיש זיקה חזקה בין שלושת המסמכים: "לכל מסמך מהשלושה ייחודיות משלו, ושלושתם משלימים זה את זה".
החזון שכותבי המסמכים מציבים ברור: שתי מדינות, אבל לא לשני עמים. מדינה אחת פלסטינית נקייה מיהודים, ומדינה שנייה דו־לאומית, היא מדינת ישראל (שם זמני?). החזון הנ"ל לא הסתכם בדברים בעלמא, ולווה בשרשרת עתירות שביקשו לאיין את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בתחומי ההתיישבות, ההגירה, הביטחון והשפה. חלק גדול מהעתירות קיבלו סעד מבית המשפט העליון, שבהליך ארוך שנים כרסם בזהותה היהודית של המדינה – בשם הדמוקרטיה, השוויון ושאר מילים יפות ששללו למעשה את רעיון המדינה היהודית.
התגובה שבג"ץ דחה
בימים ההם הייתי רכז תוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, ובקרב הצוות שלנו חלחלה ההבנה שמשמעות המסמכים האלו ברורה: הסכסוך עם הפלסטינים לא יסתיים עם הקמת מדינת פלסטין, אלא רק יעבור לשלב הבא – מסכסוך טריטוריאלי על גבולות מדינת ישראל לסכסוך על זהותה של ישראל הקטנה. סיום הסכסוך? ממש לא. בסך הכול מעבר לשלב הבא שלו, כשהמדינה היהודית הקטנה אמורה להתמודד עם אויב פנימי שאינו מוכן לקבל את צביונה היהודי.
צוות בראשות הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון התכנס לסדרת מפגשי חשיבה, ויחד עם ישראל הראל, יושב הראש המייסד של המכון לאסטרטגיה ציונית, ועוד כמה דמויות מפתח דוגמת פרופ' אבי דיסקין ופרופ' אשר כהן, הגענו למסקנה שהגיעה העת לעגן את זהותה היהודית של מדינת ישראל בחוק יסוד. צוות החוקה של המכון, ובו דמויות כמו פרופ' משה קופל, פרופ' ברכיהו ליפשיץ, ד"ר אביעד בקשי ואחרים, ניסח הצעת חוק יסוד המבוססת על הצעת החוקה שניסח שנים קודם לכן אותו הצוות.
באותם הימים, ח"כ אבי דיכטר ממפלגת קדימה זיהה גם הוא את האתגר שמציבה הנהגת ערביי ישראל, וזאת לצד נתון נוסף: הרשות הפלסטינית מסרבת להכיר בישראל כמדינה יהודית כחלק מהתנאים לסיום הסכסוך. סדרת ישיבות מעמיקות בין דיכטר לצוות המכון הובילה לניסוחה של הצעת חוק יסוד מדינת הלאום. בשנת 2011, לאחר כשנה של דיונים ומפגשים עם שלל גורמים, הגיש דיכטר את הצעת החוק, יחד עם עשרים חברי כנסת ממפלגת קדימה לבדה, וכן כעשרים חברי כנסת נוספים משאר סיעות הבית – ממפלגת העבודה ועד האיחוד הלאומי. רק בשנת 2018, לאחר שנים של דיונים בוועדות הכנסת, נכנס חוק מדינת הלאום לספר החוקים של מדינת ישראל.
עם השלמת חקיקתו של חוק היסוד, הוגשו לבג"ץ שלל עתירות נגד חוק היסוד החדש. במקום לדחות את העתירות על הסף ולומר כי אין בסמכותו של בג"ץ לדון בחוקי יסוד, פתח בית המשפט את דלתותיו בפני כל מאן דבעי, ונטל לעצמו את הסמכות לדון בחוק היסוד. בעצם ההחלטה לדון בו, הסמיך בית המשפט עליון את עצמו להיות הגוף שבהבל פיו מאשר או דוחה את החוקה, וזאת תוך התעלמות בוטה מתפקידה של הכנסת כרשות המכוננת האמונה על כתיבת החוקה של מדינת ישראל.
בסוף החוק לא בוטל, אבל בג"ץ קבע שיש לראות בו חוק הצהרתי בלבד. כששופטים בערכאות נמוכות בחרו להישען על חוק היסוד החדש כדי לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל, הפך בית המשפט את החלטתם. למעשה, בחמש שנות קיומו בספר החוקים, הוא זכה לכתף קרה מצד בית המשפט העליון.
היחס של בית המשפט העליון לחוק הלאום הוא אחד המניעים העיקריים לרפורמה המשפטית המסעירה את ימינו אלה. היא נועדה לצמצם את כוחו של המנגנון שהפך בהדרגה את השופטים לריבון במקום הכנסת. כל עוד הם אינם משכילים לעשות זאת מרצונם, אל להם להתפלא שהממשלה והכנסת תובעות בחזרה את כבודן ואת סמכותן.
