במסגרת המזוכיזם הקל שתוקף אותי מדי פעם, צפיתי השבוע במהדורת החדשות של ערוץ 13. כנראה נרדמתי בשלב מסוים – לא מפתיע בהתחשב בטון החדגוני והמשעמם של כל הכתבים בעד המחאה, פלא שהמגישים לא נרדמים – כי הדבר הבא שראיתי היה כתבת צרכנות ארוכה של הכתבת הוותיקה של הערוץ, נגה ניר־נאמן. הכתבה דמתה יותר לפרסומת לרשת הסופרים יוחננוף, אבל לקראת סופה הציגה ניר־נאמן "חידוש אחד מרענן", כדבריה, שמציגה רשת הסופרים הנ"ל: "המחיר הוא חלק מהאריזה עצמה". כלומר, מחיר המוצר מוטבע על אריזת הפלסטיק, ולא מודבק במדבקה באופן שמאפשר לשנות את המחיר בכל רגע נתון. ניר־נאמן התלהבה מהחידוש המרענן עד כדי כך שהוסיפה: "זה משהו שאני לא מכירה בשוק הישראלי".
ובכן, עבדכם הנאמן גר בעיר קטנה ונידחת במרכז הארץ ושמה פתח־תקווה. לא רחוק מאיתנו יש סניף של רשת סופרים עלומה וזעירה בשם "יש חסד" השייכת לשופרסל. מדי פעם אני קופץ לשם, כי מחירי מוצרים מסוימים הם הזולים ביותר באזור, ובהפרשים גדולים. ונחשו מה? כבר שנים, ב"יש חסד", המחירים של עשרות מוצרים, בעיקר של המותג הפרטי, מוטבעים על האריזה. למשל, בקבוק שמן קנולה שעולה שם רק 6.90 ומחירו מוטבע על הבקבוק כבר תקופה ארוכה בעוד במקומות אחרים המחיר מתקרב לעשרה שקלים.
יש עוד כתב כלכלה מוכר, שעובד בתאגיד השידור. שמו שאול אמסטרדמסקי. אני מודה שאיני נחשף לכתבותיו בדרך כלל, אבל הווייב הוא שמדובר בעיתונאי רציני שמבין היטב בתחומים מסוימים הקשורים לכלכלה. לפני כשבועיים הוא צייץ את המשפט הבא: "אי אפשר לייבא חלב ניגר". חותך, ברור, פסקני למדי. הציוץ הזה התיישן לא משהו, כשהשבוע נחתו בנמל חיפה 800 אלף ליטר חלב ניגר שיובא מפולין. לא ראיתי כל תגובה או הסבר מצד אמסטרדמסקי, אבל למה שיסביר, הוא בסך הכול עיתונאי, מותר לו לומר ולהיאלם.
לא מזמן הייתה לאמסטרדמסקי סדרת כתבות שבדקה אם יוכל להסתדר שבועיים בלי מותגי מזון. צפיתי בחלק מהפרק הראשון. הוא הגיע לסניף "אושר עד" והילך בין המדפים משל היה אנתרופולוג שחוקר שבט פראי ומסתורי בג'ונגל. אחד הכתבים הכלכליים הבכירים בישראל גילה את העובדה שאפשר לקנות במבה בכמעט חצי מחיר, אם רק לא כתוב עליה "אסם".
כמובן, כמו כל אנתרופולוג מפעם, לא מעט שחצנות והתנשאות ליוו את מחקרו על המוצרים שרוכשים הפלבאים ודלת העם. "בוא נראה אם אתה מצליח לעשות מזה אל־דנטה", אומר הצלם לכתב כשהוא מחזיק ביד פסטה מיובאת מטורקיה, והכתב בתגובה מגחך ואומר: "אין ספק שזו הפסטה שרציתי". בהמשך השניים מסתלבטים על שוקולד מלטביה (מה כל כך מוזר בזה, לא הבנתי) וכשהוא מכניס לעגלה במבה זולה הוא מפטיר "אני קונה אחד, ארחם עליהם", כשהוא מתכוון כנראה לילדיו.
אני נטפל דווקא לענייני צרכנות כי בהם, לכאורה לפחות, אין הטיות פוליטיות של ימין ושמאל. אין פה קשר למחאה או לסרבנות, לנסיגה משטחים או סיפוח. כאן אפשר לראות באופן צלול, נקי מדעות קדומות, כיצד עובדת התקשורת הישראלית. ניר־נאמן היא כתבת צרכנות בכירה שמדבריה משתמע שמעולם לא ביקרה בסניף של יש־חסד, רשת לואו־קוסט גדולה במדינת ישראל. אם הייתה מבקרת, אולי הייתה נוכחת שהטבעת המחיר על האריזה אינה "חידוש מרענן" ש"אין כמותו בשוק הישראלי" וחוסכת מבוכה מעצמה ומהמערכת שהיא עובדת בה.
אם אמסטרדמסקי היה מעט פחות בטוח בעצמו, אולי היה מוותר על קביעה נחרצת בקשר לייבוא חלב ניגר שתתרסק על רציפי הנמל כמה ימים לאחר מכן. וגם הוא, כמו חברתו מערוץ 13, מעולם לא היה קודם ברשת ענק כמו אושר־עד, כמשתמע מהסרטון שבו הוא מגלה את המתרחש שם בפליאה של מגלה ארצות. אלה האנשים שמתווכים לנו את עולם הכלכלה והצרכנות, באופן מנותק להדהים מהחברה הישראלית הממוצעת שכבר שנים מכתתת את רגליה לסופרים זולים, ממלאת את מדפיה בבית במותגים זולים, וקונה במבה בולי בלי "לרחם על הילדים" אלא כי זה זול בחצי אז זה מה יש ותאכלו חמודים, שיהיה בתיאבון.
ואם זה מה שקורה בתחום הצרכנות והכלכלה, רק דמיינו מה קורה בתחומי הביטחון והמשפט, למשל. הפדיחות והבורות בתחומים הללו פחות ניתנות להוכחה מיידית כמו בצרכנות. כמעט כל הכתבים בתחומים האלה מחזיקים באג'נדות שמאל מלא־מלא, שהם מטפטפים עלינו ערב־ערב שעה־שעה. חלקם עושים זאת בהתגייסות מוחלטת למחאה, ומחליטים אילו עצומות סרבנים הן "הפסקת התנדבות", וחלקם משמשים שופר וצינור להעברת מסרים של המערכת. והמערכת תמיד תהיה מצד שמאל, כמובן.
מוסד "החדשות" פשט את הרגל. אין יותר חדשות, רק אג'נדה ופרשנות. הבשורה הטובה מבחינת הערוצים האלה היא שיש עוד מי שמאמינים שלפרשנים באולפנים יש יכולת אמיתית לקחת עובדות ולהוציא מהן מסקנה שלא תהיה כתובה מראש על פי דעתם המקדמית והפוליטית בנושא. אבל הם הולכים ופוחתים. זו הסיבה העיקרית לנתוני הרייטינג המשפילים של מהדורת החדשות של ערוץ 13, נתונים של ערוץ נישה. אף שהערוץ משדר את "האח הגדול" עם הרייטינג הגבוה יחסית, מעטים הצופים שלוחצים 13 בשלט בשמונה בערב. כי הציבור לא מטומטם, הוא מבין שיש פה מכונת תעמולה משומנת, ופחות בא לו על זה. במבה בולי, לעומת זאת, הוא מעדיף הרבה יותר.
