קשה לי מאוד להסכים עם התמונה שצייר הרב אברהם וסרמן, תמונה המעמידה "אותנו" בצד המואר והטוב, ו"אותם" בצד החשוך והרע. תמונה זו חוטאת לאמת ובוחרת להציג את המציאות באופן סלקטיבי מאוד. המציאות, מה לעשות, מורכבת.
לא אטרח להתפלמס עם כלל הטענות אלא עם המסקנה: "ההתפכחות מהתמימות תאפשר לו (לציבור הציוני־דתי) להסיר את הכבלים שזו הטילה עליו, ולפעול בעוצמה רבה כדי לתקן את המערכות הממלכתיות". ואני שואל: מה הכוונה "עוצמה רבה"? העברת חוקים דתיים? סרבנות כמו שאנחנו רואים בקרב השמאל? אלימות כלפי ערבים, כפי שאנו רואים בקצות המחנה? סתם ולא פירש במקום שבו היה הכרח לפרש.
ולעצם האשמתנו בתמימות אני רוצה להרחיב מעט. אפתח ואומר שלא מדובר כאן בתמימות של אשליה מתוקה אלא ב"תמימות" מתוך בחירה, הנובעת מתפיסת עולם שלמה ולא ממהלכים פוליטיים אלו ואחרים. בעקבות הראי"ה קוק שראה באומה שלוש כוחות – האוניברסלי, הדתי והלאומי – אומר כי השמאל החילוני מתמקד באוניברסלי; החרדים מתמקדים בקודש, בלימוד תורה; והימין מניף את הדגל הלאומי. ברגע שנוותר על אחת מאבני היסוד הללו יהיה זה סופה של מדינת היהודים. אוניברסליות בלבד עלולה למחוק את זהותה היהודית של המדינה; קודש בלבד יהפוך את המדינה למרוששת ולחסרת בסיס כלכלי וצבאי לקיום עצמי; לאומיות בלבד עלולה לשקוע לעבר מחוזות גזעניים ולהפוך אותנו למדינה מצורעת בין האומות.
שאיפתנו היא לפעול ללא לאות ליצירת מרחב הנתון בין שלוש תביעות ערכיות אלו. מובן שאותו מרחב משתנה מעת לעת מבחינת הדגשים והמינונים של כל תביעה, אך הוא חייב לכלול התייחסות ראויה לשלושת מרכיבי היסוד הללו. אנו רואים את תפקידנו בשמירת האיזונים הנכונים בין הקבוצות הללו, על מנת להוסיף ולקיים אומה על אדמתה. מובן שתפקיד זה מחייב אותנו להיות דוברי השפות השונות ולהבין אותן לעומק.
תמיד מרחפת עלינו סכנת הבינוניות, וגם נידונו ללעג וחרפות מהצדדים השונים, אבל לא בגלל זה ניטוש את משמרתנו ונבחר רק בצד אחד. גם אם הישגינו חלקיים, טוב חלק משלם מאשר שלם חלקי מאוד. וכפי שלא יגונה אדם המוכן לעשות ויתורים למען שלמות ביתו הפרטי ועל מנת למצוא מקום לכל בני הבית, כך לא תגונה קבוצה הרואה בשליחותה את שמירת הבית הלאומי.
כך הבינו אבותיי ומורי ה"תמימים" את תפקידה של הציונות הדתית, כך פעלו וכך הורונו. ולוואי יהי חלקי עימהם.
