"תושב בני ברק שישתמש בקו האדום ישלם 4 ש"ח. תושב רמת גן שישתמש בקו האדום ישלם 8 ש"ח. זה סביר בעיניכם?" השאלה הרטורית הזו, בצורותיה השונות נשאלה בשבוע שעבר ברשתות החברתיות על ידי משתמשים רבים, כולל שרת התחבורה לשעבר מירב מיכאלי. זה היה לאחר ששרת התחבורה הנוכחית מירי רגב פרסמה את רפורמת "צדק תחבורתי" לפיה, בין היתר, תושבי ערים המדורגות במצב סוציו אקונומי 1-5 (שבהן גם בני ברק) יקבלו הנחות משמעותיות בתחבורה הציבורית.
לשאלה ענה אלישיב רייכנר, במוסף שבת האחרון של מקור ראשון, בצורה די פשוטה, שזה אכן סביר. הוא נימק את דבריו בכך שאכן הרפורמה הקודמת "דרך שווה" של מיכאלי שאיחדה תעריפים ובכך ייקרה מאוד את כרטיסי הנסיעה של תושבי ערים רבות בדירוג סוציו אקונומי נמוך, הייתה שיוונית יותר – "אלא ששוויון לא תמיד יוצר צדק. בכל המערכת הממשלתית מקובל תקצוב דיפרנציאלי, שמסבסד עלויות לשכבות סוציו אקונומיות נמוכות".
רייכנר צודק, שוויון הוא מיטת סדום, אותה עיר שבה דאגו לקצץ או למתוח את רגלי האורחים כאשר לא התאימו למיטה שיועדה עבורם. מנגנון צודק הוא להתחשב במה כל אחד צריך, וברור שאנשים בעלי משכורת נמוכה זקוקים למחיר נסיעה נמוך יותר כדי שיוכלו לעמוד בו. באותה מידה שזה לגמרי סביר בעינינו שאדם בעל הכנסה חודשים של 6000 שקלים לא ישלם את אותו מס הכנסה שמשלם אדם בעל הכנסה של 30 אלף שקלים.
ובכלל, לא ברור למה יצא הקצף על תעריפי התחבורה הציבורית, הרי תושב בני ברק ותושב רמת גן גם לא ישלמו את אותו המחיר על צהרון לילדיהם, שנקבע אף הוא לפי דירוג סוציו אקונומי של העיר, וכאן ההבדל יכול להגיע לכאלף שקלים לחודש לכל ילד. ובמקרה השכיח, בו תושבים אלו שייכים לעשרוני הכנסה שונים, תושב בני ברק יזכה להנחות של אלפי שקלים גם על תשלום למעון, תשלומי ארנונה ואולי אף להנחות בסופר עם כרטיסי המזון של דרעי. אז אחרי כל ההנחות האלו, מדוע דווקא ההנחה בתעריפי התחבורה הציבורית שתגיע לכל היותר למאות שקלים בודדים, עשתה כל כך הרבה רעש?
התשובה המיידית היא, שכמו רוב הטענות שנשמעות לאחרונה, גם כאן לא מדובר בענייניות או בתוכן, אלא בזהותה של שרת התחבורה וזהותם של אלו שיקבלו את ההנחות, שאמנם כוללים חלק ניכר מהאוכלוסייה הערבית אך מלבדם – רובם נמנים עם מצביעי הממשלה הנוכחית. בהתחשב בנסיבות ובעיתוי – מה יותר מתאים מלצעוק אפליה ודיקטטורה? לכן, איני רוצה לעסוק בדבריהם של המוחים, שאולי מקורם בשיקולים זרים, וגם לא ספציפית בהנחות התחבורה, שזניחים לעומת הנחות אחרות, אלא דווקא בדבריו של רייכנר.
אכן, תקצוב דיפרנציאלי הוא דבר מקובל, ולא רק במקומות ממשלתיים. גם מקומות חצי פרטיים כמו בתי ספר, תנועות נוער וכו', דואגים להנחות כדי שגם מי שידו אינה משגת יוכל להשתתף בפעילותם. יש אפילו מדינות שלקחו את זה צעד אחד קדימה, לדוגמא פינלנד, שם גם דו"ח תנועה נקבע על פי הכנסתו ונכסיו של העבריין, ופעם מיליונר שנסע שם 25 ק"מ מעל המותר קיבל קנס של לא פחות מ-103 אלף דולר! והרעיון זהה – הרי קנס של אלף שקלים לאדם עני יכאב לו הרבה יותר מאשר לעשיר, אז נראה שגם כאן לא מתאים לנהוג בשיוויון.
מצד שני, רגע לפני שנתלהב מהמדיניות הזאת, ונטיל מחיר דיפרנציאלי על כל הוצאה, כדאי גם לדבר על העיוותים שהיא יוצרת. במנגנון המס, על אף שהוא מאוד דיפרנציאלי (ובישראל הרבה יותר מאשר במדינות אחרות), עדיין קיימות מדרגות מס שדואגות לכך שמי שמראש הרוויח יותר, יישאר עם יותר כסף ביד גם לאחר תשלום המס. לעומת זאת כאשר מדובר על הנחות ופטורים לבעלי הכנסות נמוכות או חסרי הכנסה כלל – נראה שאין מי שמוודא שהעוני לא ייעשה יותר מדי נוח.
נתחיל באלו שנופלים בין הכסאות, דוגמא לכך היתה בסבסוד המסע לפולין בתיכון בו למדתי. משפחות שהיו חד הוריות או חסרות הכנסה קיבלו סבסוד מלא והבנות שלהן יצאו עם כולן. ואילו הבנות שנבצר מהן לצאת מטעמים כלכליים, היו דווקא אלו שהשתייכו למשפחות שבאמצע, שלא מספיק נזקקות כדי לקבל סבסוד, ולא מספיק מבוססות כדי לשלם את מלוא העלות למסע.
אולי דבר דומה מרגיש היום מעמד הביניים הישראלי, כאשר הוא מסתכל על ההוצאות שלו ותוהה איך משפחה שלעיתים מונה מספר כפול של נפשות מסתדרת עם הכנסה הרבה יותר נמוכה. כמובן שלרוב התשובה מורכבת מסגנון חיים שונה, הסתפקות במועט, הימנעות ממותרות וכו' אבל מעבר לכל זה, לעיתים הכסף של משפחה מעוטת יכולת פשוט קונה יותר.
ונסיים בשאלת התמריצים שמשפיעים על האיזון העדין במדינת רווחה. ניר ברקת, בהיותו ראש העיר של ירושלים הביע שביעות רצון כשנודע לו שעירו ירדה בדירוג הסוציו אקונומי שלה, כי אמר שהמשמעות היא שעכשיו המדינה תממן צהרונים לילדי העיר. גם רשויות מקומיות נוספות נאבקות כל שנה על מנת להיחשב כאזור פריפריאלי\ קו עימות כדי לקבל את הפטורים ממס המגיעים מכך. ומן הצד השני, העלייה בתעסוקת גברים חרדים, עליה דווח בחודשים האחרונים, היא צעד שיכול לתרום רבות להוצאת משפחות ממעגל העוני, ונגרמה, על פי דברי כלכלנים, בעיקר כתוצאה של עלייה משמעותית ביוקר המחיה ובהחזרי המשכנתאות שאילצה משפחות רבות להזדקק להכנסה נוספת.
אז צדק רייכנר כשאמר ששוויון לא מוביל תמיד לצדק, ותקצוב דיפרנציאלי הוא דבר הגיוני ואפילו ראוי, השאלה היא רק איפה עובר הגבול. איך מרוב רצון לסייע לעניים, לא גורמים להם לשקוע יותר במצבם. איך גם אם ויתרנו על הדרישה לשוויון, לא מאבדים את השאיפה לצדק.
