הרב אברהם וסרמן משיב לתגובות למאמרו "שלום לתמימות" שפורסם במוסף שבת ב-4.8.23. קישורים לכל התגובות – כאן למטה.
א. "לפעול בעוצמה רבה" איננה תכנית לסרבנות, אף שהיום הסרבנות הפכה לנשק לגיטימי – מה שהיה אסור לחלוטין בזמן הגירוש מגוש קטיף. זה מראה בדיוק את התופעה שעליה הצבעתי במאמרי. הדרישה ממני לפרש לְמה התכוונתי אף היא חלק מאותה חולשה שעליה הצבעתי, כשאנו חוששים מהצל של עצמנו ותמיד עלינו להתנצל. אני לא שם.
ב. "חלוקת העבודה" הקיימת שבה חילונים שולטים ודתיים נשלטים, היא רקובה ועקומה. לא קוראים לזה "שלום בית", קוראים לזה כניעה.
ג. קשה לי להבין כיצד אפשר שלא לראות את ההדרה הקיצונית של הסרוגים מכל המערכות, למעט ייצוג סמלי שלא יכול להשפיע השפעה של ממש. זאת למרות מקרים ספורים וקצרי מועד שבהם ניתן ייצוג כזה. העובדה שזמר מצליח להתחבב על הקהל היא עניין וולונטרי, ואינה קשורה למערכות הממסדיות שהן הקובעות את סדר היום במדינת ישראל. גם השתלבות של עיתונאים או שחקנים ספורים אינה משנה את תמונת הרוב החילוני הברורה, בלי שום פרופורציה לחלק היחסי באוכלוסייה.
ד. לא טענתי שהכול עניין של שנאה, אף שהיא קיימת בחלק ניכר של כלי התקשורת, כולל קריקטורות בניחוח אנטישמי, או במסווה של "הומור" לא מצחיק. ובעיקר, לא לגיטימי לדחוק את רגלינו מחמת התנגדות אידאולוגית, כמו קצין שקידומו נעצר כשהתבטא במילים מן המקורות.
ה. על המגמה המשיחית בציונות הדתית חתום הרב קוק עצמו, שגם את הציונות החילונית הגדיר כניצוץ משיח בן יוסף. ההפחדה מן המשיחיות במובן של פעילות הזייתית לקידום המשיח, אינה אלא דחליל. האמת היא שניתן היה להכתיר את הציונות כתנועה משיחית, לא ריאלית, כשהרצל חתר להקמת מדינה ליהודים בעוד שבארץ ישראל נמצאים פחות מ־300 אלף איש.
ו. הניסיון לתפוס את הרב קוק באופן פלקטי ונאיבי כבר הזיק הרבה לציבור הדתי־לאומי. בייחוד כשמשתמשים בדברים הגותיים שכתב והופכים אותם לתוכנית עבודה. אין לנו כוונה לוותר על הצדדים הלאומיים וגם לא האוניברסליים, אבל אם אלה באים לפגוע בקודש – הרי שעליו לעמוד על נפשו. תקצר היריעה מלהביא את אינספור המקורות שבהם הרב קוק עסק בכך. בספריי על הראי"ה, בייחוד "להכות שורש" (עם הרב איתם הנקין, שנרצח בחווארה עם רעייתו, הי"ד), הראיתי כיצד במקרים רבים ידע הרב קוק לראות את הרע ולהילחם נגדו באופן אקטיבי.
ז. מי שגר בארץ הזו בשלושים השנים האחרונות התקשה שלא לראות את אוזלת היד בהגנה הרופסת על מתיישבים בכלל ובגוש קטיף בפרט. המציאות שבה צה"ל מגן באופן רפוי על המתיישבים קשורה בהחלט לאג'נדה השולטת בפיקוד הבכיר וגם בחלק מהזוטר, כפי שראינו רק לאחרונה.
ח. לא מדובר בבני אור מול בני חושך, אלא בציבור אידיאליסטי שחווה התנכלות והדרה ממושכות, אף שהגן בגופו על המדינה. צאו וראו מה קרה מאז נטישת גוש קטיף וצפון השומרון.
כשנכיר באמת ונפעל לשינוי, נביא שלום אמת בין חלקי העם השונים.
