כך ניצבים זה מול זה שני הגושים: מצד אחד גוש אמוני הנאחז בנרטיב הדתי שעוצב על ידי האורתודוקסיה החרדית וממשיך לדבוק במודל השטעטל הגלותי, תוך הגבהת חומות וביסוס חברת לומדים פסיבית, ובשוליו ביטויי הקצנה דתית ותפיסות חשוכות הנתלות ביהדות; מצד שני גוש האליטות, דור ההמשך של האבות המייסדים, שירש נרטיב לאומי ללא תוכן וללא שורשים, והדגים את חוסר ההיתכנות באימוץ זהות לאומית ריקה.
הפלג התל אביבי
הניסיון שאליו שואף שלג, לפצל ולנתק מרכיבים לאומיים מהתשתית הדתית, עולה באש האנרכיסטית מכאן ומשם: מכאן – הפשקווילים בסמטאות מאה שערים ומחאות הפלג הירושלמי, ומשם – מחאת המרי של "הפלג התל אביבי" כביכול, מבעירי הכבישים ושורפי האסמים. דור ההמשך של הציונות הסוציאליסטית משלם את מחיר הניסיון לבודד את המרכיב הלאומי, ולאמץ את הנרטיב הגלותי האלטרנטיבי כיסוד לאומי אמורפי ריק מתוכן, שמוגדר על ידי הטריטוריה והשפה ולא על ידי הדת.
אלא שאת הלאום היהודי לא ניתן לנתק מתוכנו הדתי ובעצם ממה שהוא, כשם שלא ניתן לבדל את המושג ים ממים. הלאום היהודי אינו עוד לאום אזרחי שהטריטוריה מגדירה אותו; הוא לאום שנוצר יש מאין, מנותק מטריטוריה. גלות מצרים והיציאה מעבדות לחרות עצמאית, כמו גם לקיחת אחריות והאתוס המניע של עם "שיש לו אלוהים", אם כישות דתית ממשית ואם כאגדת כוח עליון המגלמת ערכי מורשת משותפים – הם חומר הגלם של הלאומיות היהודית. מבחינה זו היסוד הדתי לגווניו – יהיה זה אורתודוקסי, קונסרבטיבי או רפורמי – הוא אינהרנטי לזהות הלאומית כסיפור המורשת הלאומי, אף שאינו מחייב לקבל אורח חיים דתי.
את הקמת המדינה ליוותה תפיסת פיצול הזהות הגלותית. אותן תפיסות שביקשו לשלוף את המרכיב הלאומי מהיסוד הדתי, בניסיון להשתלב במרחב אוניברסלי, נעו על רצף מגוון ביחס לדת. מציונות דתית, דרך ניסיון לבסס את האתוס הלאומי על מסורת ומורשת (נוסח ברל כצנלסון), עד לחילוניות כנענית. הרוח שהניעה חלק ניכר מהמנהיגים באה אומנם מבית אבא והתבטאה בביכורי שבועות, בסיפורי החשמונאים ועוד, אך נגיעות מורשת אלו לא עברו לדור הבא.
הזהות הלאומית עוצבה מחדש וניסתה לספר סיפור חדש, מנותק ממורשת עבר. תפיסת ישראל כמדינת ממ"ד – מדינת מקלט ליהודים, ללא ממד ותוכן יהודי ממשי – ממשיכה להחזיק בנרטיב הגלותי השואף להשתלב במרחב וליצור קהילה אזרחית מתבוללת בתוך עצמה. זו אינה התבוללות קלאסית הנובעת מנישואים ללא יהודים, אלא כזו המרוקנת מעצמה את יהדותה, בשאיפה להתערות במשפחת העמים. זהות שהסיפור שלה הוא האין סיפור.
בתחרות בין שני הנרטיבים הגלותיים הללו, ניצח בסופו של תהליך מי שהיה לו סיפור, גם אם הוא סיפור השטעטל הגלותי. אבל כפי שכולנו חווים בימים אלה, היה זה ניצחון פירוס. כי הסיפור היהודי הזה לא סופר מחדש באופן שיתאים למציאות של חידוש העצמאות היהודית. כך העמיק השסע בין המחנות, כאשר מחנה אחד מבצע לוג־אוף ליסוד היהודי בזהות הלאומית, והמחנה האחר לא מבצע את הריסטארט; אותו אתחול מחדש הנדרש במעבר מגלות למציאות של עצמאות מדינית.
נאום מכונן לדור הבנים
בימים אלה אנו קוראים את ספר דברים, המכיל את דוגמת המופת לביצוע הריסטארט הנדרש במעבר מגלות לעצמאות; אותו אתחול מחדש, שאמור לנטוע נרטיב ואתוס מעודכן שיעניקו את החוסן הנדרש לעצמאות לאומית. נאומו האחרון של משה בערבות מואב, באוזני דור הבנים שעומד להיכנס לארץ, הוא נאום אתחול מחדש של הסיפור היהודי, כאשר חטיבת הפרשות המסיימת את ספר במדבר, החל מפרשת חוקת, משמשת לו פרומו.
תיאור החיסול המטפורי בספר במדבר של דור יוצאי מצרים, שנשללה מהם אופציית הכניסה לארץ, מגלם מסר: אי אפשר להטמיע סיפור ונרטיב ארץ־ישראלי בדור שגדל על הסיפור הגלותי ההפוך. נרטיב שגדלים עליו הוא בלתי הפיך. לא לחינם פרשת בני גד ובני ראובן ממוקמת בספר במדבר לקראת סיומה של חטיבת המעבר הבין־דורי. זוהי פרשייה שמתמצתת את מסע החלפת הדיסקט הלאומי לקראת הכניסה לארץ. משפת עיניים כבויות, הנכנעות למציאות החומרית של דור יוצאי מצרים, לדיבור החדש של דור הבנים: "נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים". דור מצויד באמונה ובקול אידאולוגי מהפכני, המעניק תעצומות נפש ועוז רוח הנדרשים טרם כניסה לארץ וכתנאי מרכזי להישרדות לאומית בה.
הבה נראה איך בונה משה נרטיב חדש לדור הבנים הנכנס לארץ: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל… הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר". משה, איש המטה, עכשיו מדבר. ועוד איך. זה כבר סיפור חדש. כל הסיפור ההיסטורי מקבל עתה שינוי וביאור. הוא יסופר מחדש בשפה שתתאים לנרטיב שצריך להטמיע בעם. סיפור שכולו "ביאור", כמעט מדרש על התקופה.
הסיפור הזה לא צריך להיצמד לעובדות ההיסטוריות. מה שהתרחש בפועל, פחות חשוב. כשרוצים להנחיל נרטיב חדש, יש צורך לפעמים להתנתק מעובדות היסטוריות ולספר את הסיפור מחדש בטרמינולוגיה מתאימה. הסמנטיקה החדשה של הסיפור שמציע משה מעמידה במרכז את העם. הכול סובב סביבם, הם שצריכים מעתה להגשים ייעוד, להוביל, לפעול, ליזום. לכן לאורך כל הנאום הכול סובב סביב "האתם, לכם, אתכם, למענכם". לכן גם סיפור המרגלים מסופר מחדש. זה כבר לא הסיפור ההיסטורי שמתואר בספר במדבר, שבו ה' פונה למשה, "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן", אלא סיפור מומצא מחדש, שבו העם הוא היוזם : "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן".
זה הסיפור הישראלי המחודש שמטמיע בנו משה. הכול הופך לסיפור של "אני ואתם". הדרישה והיוזמה צריכה להגיע מכם. אם תרצו, הסמנטיקה של הנאום ציונית מאוד, תוך שימוש במונחים של כיבוש, ירושת הארץ, התיישבות והתנחלות. "רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה", אומר משה. נגמר סיפור הישיבה, עכשיו אתם צריכים לנוע. "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי.. בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ… עֲלֵה רֵשׁ". הסיפור הציוני החדש של משה שזור בתיאור הארץ הטובה, שמגיע לשיאו בפרשת ואתחנן: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן". כמעט אפשר לשמוע את להקת פיקוד דרום שרה את מילותיו של דודו ברק "ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, והעמק הוא כפתור ופרח, וההר הוא פרח וכפתור…".
אולי מקורו של המשבר בחברה הישראלית נעוץ בכך שלא סיפרנו לעצמנו עם חידוש העצמאות המדינית סיפור יהודי־ישראלי חדש. נשארנו עם שני ערוצי הסיפור הארכאי הגלותי, המתקוטטים ביניהם.
