אוקטובר 1973. באישון לילה נפתחה דלת התא בכלא אל־מאזה בדמשק, שבו רוכזו 28 שבויים ישראלים. שני סוהרים סורים קשוחים הרעימו בקולם: "מין האדא אפרים זינגר?" הם הניחו על ראשו של זינגר שק שחור המיועד לנידונים למוות, והוליכו אותו החוצה מהתא. זינגר חשב שהוא בדרך לגרדום כמו המרגל אלי כהן הי"ד, אבל למזלו הייתה זו "רק" עוד חקירה מלווה בהתעללות ובאלימות קשה, שהותירה צלקות בגופו וקרעה את עור התוף שלו.
מהרגע שניתנו להם ניירות ומכשירי כתיבה, החל זינגר, חייל מודיעין שנשבה במוצב החרמון בתחילת מלחמת יום כיפור, לכתוב את קורותיו בשבי ואף לתארך אותם בדקדקנות. כאשר נודע לשבויים שהם עומדים להשתחרר לאחר שמונה חודשי שבי, שמחתו של זינגר נמהלה בדאגה לגבי גורל היומן בן עשרות העמודים שהספיק לכתוב. כבר אז ידע שמדובר במסמך בעל ערך שעליו להעלים מעיני הסוהרים. זינגר, המכונה "זיגי", פיזר את עמודי היומן בין בגדיו ואף תפר חלק מהם בתוך קפלי חולצתו ומכנסיו. לפני השחרור מהכלא נמצאו בחיפוש שנערך עליו חלק מהדפים ונקרעו, אך אלה שנטמנו בקפלים ניצלו למרבה המזל, והם משמשים בסיס ל"את חירותי", ספר תיעודי שכתב זינגר חמישים שנה לאחר שנפדה מהשבי.
החלטה גורלית
עולמם של פדויי השבי, שהוחזקו במחשכי מרתפי המוחבאראת הסורי, וסובלים בחלקם מפוסט־טראומה לאחר העינויים שעברו שם, כמעט לא נחשף לציבור הרחב. מחקר בשם "בגידה ונבגדות בחוויית פדויי שבי בישראל" (זהבה סולומון, משה בן־סימון ודן שרון), שראה אור לפני כשמונה שנים, שפך אור על עולמם הנסתר ומכאוביהם. באחד המוסדות הפסיכיאטריים בירושלים, שאותם חקרתי בשעתו לצורך כתיבת ספר התיעוד "הסתכלות", פגשתי שניים מהשבויים הללו, שלמרבה היגון הפכו לצל של עצמם. אחד מהם היה אלים במיוחד, מן הסתם בעקבות העינויים שעבר, והשני, צעיר יותר, נגע לליבי כשידע לחשב חישובים קומבינטוריים מסובכים, אך כששאלתי אותו שאלות של יום־יום לשונו לעה בגרונו.
זינגר מספר סיפור שונה מעט ורווי אופטימיות, על שבוי שהצליח לשמור על קור רוחו גם ברגעים המרים ביותר, ולאחר שחרורו המשיך בחייו כמעט ללא משקעים (לימים שימש כעוזרו של מזכ"ל מפלגת העבודה חיים בר־לב, ואף כמנכ"ל הוועד האולימפי). סיפורו מאפשר להאזין מקרוב לקולם של פדויי השבי ולכבד את מצוקותיהם, מבלי להטיל עליהם תווית חלילה. עם זאת, עצם העובדה שזינגר חוזר בדיעבד בזיכרונותיו לתא המצחין בכלא אל־מאזה, מוכיחה שכתיבת הספר הייתה נחוצה לו כדי להשתחרר סופית משיירי הפוסט־טראומה. אמנם הוא עצמו רואה זאת מנקודת מבט אחרת, וכלשונו: "לא השבוי הגיבור וגם לא השבוי שסוחב איתו את סיפור השבי עד עצם היום הזה וסובל מסיוטים בלילות".
זינגר נפל בשבי בגלל צירוף מקרים גורלי. תחילה הוא נפל בשבייה של חיילת, שושי שמה, שבה התאהב, ולאחר מכן נפל בשבי הסורים, ושני החוטים האלה קשורים זה בזה. את יום כיפור 1973 היה זינגר, בן יחיד, אמור להעביר בבית הוריו, שניהם ניצולי שואה, בכפר־סבא. אבל ברגע האחרון שינה את דעתו והחליט לבלותו במחיצת חברתו שושי, שעשתה תורנות בבסיס מודיעין בצפת, חַיל שגם זינגר השתייך אליו בתור אלחוטן. החלטה זו שינתה את חייו.
בהגיעו לבסיס, זמן קצר לפני הסעודה המפסקת, ביקש ממנו האחראי על האלחוטנים להחליף למשך יומיים חייל ממוצב החרמון שסבו נפטר. זינגר הסכים מכיוון שהאמין שצפויה לו בחרמון "חוויה", אלא שציפתה לו שם חוויה מסוג אחר. "הזירה כבר התחילה להתחמם. יומיים קודם לכן דיווחנו… שאנחנו רואים את הצבא הסורי מתקדם – לא שמישהו התייחס לזה – וזה רק הגביר את הרצון שלי להגיע לחרמון. אף פעם לא סירבתי לקצת אקשן", הוא כותב.
"טוב שהטייסים פספסו"
עדותו של זינגר רלוונטית גם לימינו, במיוחד נוכח המאהל המתריס שהקים חיזבאללה בתוך שטח החרמון הישראלי ובו פעילים חמושים – תמרור אזהרה לכך שבעתיד עלולים לנסות שוב לתקוף את המוצב. את המוצב הוא מתאר כ"מפלצת מאסיבית חפורה באדמה, שמתוכה יוצאות עשרות מחילות מבוטנות בסלעי בזלת. הרגשנו בטוחים בתוך המפלצת הזאת". במוצב שירתו שישים חיילים, רובם לוחמים מגולני וחיילי מודיעין.
באמצע ההרעשה על המוצב ב־1973 נחתו בסמוך מסוקים סורים ובהם חיילי קומנדו. גם התרסקותו של אחד מהם לא הפריעה להם להתקדם לעבר פתחו ולהטיל לתוכו רימוני רסס והלם, לפגוע בגנרטור ולנתק את התקשורת. הסורים קראו לחיילי המוצב להיכנע, אך הנצורים הסתתרו במחילות ועברו ממחילה אחת לשנייה כמו "זחל רב־חוליות המחפש את דרכו". באפלת המחילות חשב זינגר על חברתו ועל הוריו. "אם אני לא אצא מפה חי, נגזר גם גורלם… הם שרדו את השואה… התאמצו כדי להביא בן יחיד… ועכשיו הם יצטרכו לקבור אותו".
כשהתחוור לנצורים שסיכוייהם להיחלץ אפסיים, 31 מהם נכנעו לבסוף ללא קרב (13 נהרגו ועשרה הצליחו להיחלץ) ונלקחו ברגל לסוריה. זינגר השקיף לאחור וראה את המוצב מעלה עשן ואת דגל ישראל קרוע. כאשר צעד לסוריה בידיים קשורות בחוטי ברזל, כשבדרך הכפריים מיידים בשבויים אבנים ואף מנסים לבצע באחד מהם מעשה סדום, היה יכול להיזכר באביו שצעד בצעדת המוות למחנה מטאהאוזן, ובאימו החופרת בידיה באדמה הקפואה בניסיון לחלץ ממנה תפוח אדמה, בניסיון להשביע את רעבונה. בדרכם הופצצה השיירה שלהם על ידי מטוסי קרב ישראליים, וזינגר חשב לעצמו: "כמה טוב שהטייסים שלנו מפספסים לפעמים. היה זה צחוק הגורל אם לאחר כל מה שעברנו היינו מוצאים את מותנו מאש טייסינו".
זינגר היה אז חייל צעיר שהספיק לשרת עשרה חודשים בלבד. את המידע הלא רב שהיה לו הוא ניסה להסתיר מחוקריו הסורים, דבר שעלה לו בעינויים. לאחר מכן התברר לו שהמידע שניסה להסתיר היה ידוע ממילא לסורים.
"כבשנו את טבריה וחיפה"
את זינגר, בן לניצולי שואה, אפשר להגדיר כ"ניצול שבי". הוא סבל מכליאה ממושכת, מעינויים נפשיים וגופניים, מרעב וממחסור, וכמו הוריו היה עליו לשרוד במשך תקופה ארוכה כנגד כל הסיכויים. "יצרי ההישרדות הבסיסיים שלי פעלו ללא הפסקה, למרות הרעב, הצמא, הקור והבלבול". השבויים נכלאו במתקן חקירות בדמשק, שבו עונו במשך 12 יום. שגרת חייהם החדשה כללה "פסקול בלתי פוסק של צעקות, מכות וריח עז וחמצמץ, תמהיל של מקום בלתי מאוורר, זיעת גברים וסיגריות זולות". משם הם הועברו לכלא אל־מאזה. המכות, הצלפות השוט, העינויים והחקירות לא פסקו, כולל פעם אחת שבה ראשו של זינגר הוטח בעוצמה בקיר והוא איבד את הכרתו. אולם התנאים שם היו גרועים פחות, ולכן גם הייאוש היה מעט יותר נוח, לא מעט בזכות תחושת הביחד של השבויים, שהפגישה בתא אחד בגודל 32 מ"ר את כל גווניה של החברה הישראלית.
חוקריהם ניסו לזרוע דמורליזציה כשבישרו לשבויים "כבשנו את רמת הגולן, טבריה וחיפה… דיין נהרג". הם הציעו להם לחשוף את כל הידוע להם כי ממילא אין להם לאן לחזור, הרעיבו אותם ומנעו מהם לשתות. כדי להתגבר על הצמא הרב פקדה את זינגר הזיה קבועה: הוא רוכב על הלמברטה שלו בעלייה של הקסטל, ולפניו נוסעת משאית גדולה עמוסה בבקבוקי טמפו. הבקבוקים נופלים ומתנפצים וניתז עליו גשם של טמפו המרווה את צימאונו.
כדי לעודד את רוחו הוא שר לעצמו שירים של להקת כוורת ובנה שתי זהויות: "זהותו של האני הפנימי.. שהוזה לפעמים, שר שירים… ועושה הכול כדי לשרוד, וזהותו של האני החיצוני… שממלא את תפקידו בהתאם לציפיות הסוהרים". עם זאת, הוא מנסה לראות גם את הפן החיובי של השבי: "בתא הקטן באל־מאזה למדתי להכיר את עצמי, למדתי מי אני בתנאים קשים".
חלק מהסוהרים היו סדיסטים, והשבויים נתנו בהם סימנים וכינויים (הבוק, הערס, קסיוס, חלפון, הצרפתי, הפלסטיני ועוד), אם כי במהלך ימי השבי הם התרככו מעט, במיוחד מאז שהעיתונות הזרה צילמה את השבויים והצלב האדום נכנס לתמונה. במסע הדילוגים שלו הצליח הנרי קיסינג'ר לחלץ מהסורים את רשימת השבויים ולהעבירה לישראל, וכך קוּדַם שחרורם לאחר שמונה חודשים. זינגר עצמו, אגב, האמין שהם ישוחררו רק לאחר שלוש שנים.
לא הייתי מתגבר בלעדייך
"את חירותי" מסופר בשני קולות ומציג גם את הצד האחר של הסיפור, הצד של הוריו של זינגר ובעיקר חברתו שושי, המתייסרים באי־ודאות באשר לגורלו. שושי אף מאשימה את עצמה על כך שזינגר העדיף לבלות את החג במחיצתה, דבר שעלה לו בשבי. לצד הפרקים של זינגר, המבוססים גם על קטעי היומן שכתב בשבי, מופיעים קטעים מיומנה של שושי, שהפכה בהמשך לאשתו ואם ילדיו. ביומן משלה שכתבה במקביל, היא שאלה את עצמה כמה זמן נגזר עליה לחכות לו.
הספר מפגיש בין הקולות הללו, וההכלאה ביניהם מגבירה את העניין. כך למשל, כשהעיתונות הזרה מצלמת את השבויים, זינגר מנסה שהמצלמות יקלטו אותו "כי ככה יראו אותי בבית… ידעתי שהתמונה הזו היא תעודת הביטוח שלי. אחריה, הסבירות שיוציאו אותי להורג קטנה יותר". במקביל, שושי מפרטת ביומנה את שמחתה העצומה למראה תמונתו של אהוב לבה השבוי. "זיגי חי!" היא כותבת בהתלהבות. היא מפרטת את קשייה ואת קשיי הוריו, שהתהלכו בתחילה כמתים חיים, ואת הטלטלה הרגשית שעוברת עליהם בימי השבי של זינגר.
צידו השני של המטבע, זה של שושי, הופך את הקריאה בספר לשלמה יותר. לשושי, שטבעה לאחר שחרורו של זינגר את האמירה "ממשיכים בדיוק מהמקום שבו הפסקנו", יש חלק גדול בהצלחתו לשמור בהמשך על אופטימיות ולהתגבר על הפוסט־טראומה. "לא הייתי עובר את המסע הזה בלעדייך", הוא כותב. אף שהספר מסופר בשני קולות, על עטיפתו מופיע רק שמו של אפרים זינגר. הוא ללא ספק המספר העיקרי, ובכל זאת נדמה כי היה מקום לכך שגם שמה של רעייתו יופיע על העטיפה.
