היה לי דוד שאהבתי. קראו לו אשי. לפני שנתיים, יום לפני תשעה באב, הוא נפטר. ומאז ועד היום, אני לא יכול לחשוב בצום המעיק הזה על שום דבר אחר. לא על שנאת החינם שבאוויר. לא על המלחמה שמתחרחרת בדרום. לא על החמסינים המחניקים. ובטח שלא על הבית אשר נחרב. רק על אשי אני חושב. הוא היה האיש הכי מתוק בעולם. ולפני שנתיים הוא נפטר.

*
כל המבוגרים מבוגרים. זה מה שמבוגרים עושים. הם שותים סודה. ומזמינים אספרסו. וקוראים מוספי כלכלה. ומתווכחים על דברים משעממים. זה מה שמבוגרים עושים. הם הרי מבוגרים. אבל דוד שלי אשי אף פעם לא היה מבוגר. כלומר, הוא היה מבוגר. הוא עבד בעבודה רצינית, ולבש בגדים מהוגנים, ואהב להיות חזן בבית הכנסת בשבת. אבל מתחת לכל הרצינות הבוגרת הזאת, אשי היה ילד קטן וחמוד עם ניצוץ שובב בעיניים.
את הכול הוא עשה במין התלהבות כזאת, של ילד נרגש. תמיד היה לו איזה ג'וק בראש. איזה פרויקט חדש שהוא נתקע עליו. כל פעם שפגשתי אותו היה לו משהו להראות לי. חוברת נדירה של טינטין שהוא הצליח להשיג. או ארון חדש במרפסת לכל כלי העבודה שהוא אגר. או מתכון חדש לתפוחי אדמה שנראים כמו צבים קטנים. או בירה בלגית חדשה שהוא מצא באיזו חנות נידחת במרכז העיר. או זיקוק חדש שהוא קנה, שישדרג את מופע הזיקוקים שלו. או תרומה חדשה שהוא הצליח לגייס לשבט הצופים שלו, שהוא כל כך אהב.
תמיד היה לו משהו בראש. וגם אם המשהו הזה היה לא חשוב, גם אם המשהו הזה היה קצת תחביבִי, אשי כל כך התלהב ממנו, שגם אני כבר התלהבתי. כמו ילד קטן הוא היה. וכשפגשתי אותו ודיברתי איתו, גם אני הייתי קצת ילד. ככה זה עם ילדים.
כשהייתי בתיכון אמא שלי אמרה לי שאני צריך למצוא לעצמי עבודה, אז התקשרתי לאשי כדי לשאול אותו אם יש לו רעיון בשבילי. אשי אמר לי מיד, בוא תעבוד בגינה שלי, יש פה מלא עבודה, אני אשלם לך לפי שעה. אז באתי. אשי היה מצביע על חלקות אדמה ומסביר לי מה אני צריך לעשות. לנכש עשבים ולסדר אבנים. להשקות עציצים ולגזם שיחים ירוקים. אבל במקום לעזוב אותי לנפשי ולתת לי לעבוד בשבילו, הוא תמיד היה נשאר איתי, כדי לעבוד איתי. ניסיתי להגיד לו שזה בסדר, שאני מסתדר, אבל אשי אמר לי, אני יודע, אבל כיף לי לעבוד פה. וכל פעם שבאתי לעבוד אצלו, הוא היה לוקח אותי לגינה, ומראה לי בהתלהבות עוד עץ שנשתל. עוד צמח שגדל. עוד פרח שפרח. תמיד היה משהו חדש בגינה שלו. ותמיד הייתה לי שם עבודה רבה. ותמיד העבודה שלי נגמרה מוקדם משציפיתי, כי אשי עבד איתי. הוא כל כך אהב את הגינה שלו. כמו ילד קטן הוא היה.
והייתה לו כלבה. קטנה וחומה ונבחנית. קראו לה סאם, ורק את אשי היא אהבה באמת. וכל פעם שראיתי איך אשי מתייחס אליה, הבנתי למה היא אוהבת אותו כל כך. הוא היה צוחק איתה. ומשחק איתה. ומשמח אותה. בשבתות אחרי שסיימנו לאכול, הוא היה שורק לה שתבוא, סאם הייתה מגיעה בריצה, קופצת לו על הברכיים, עוצמת עיניים ומתגרגרת, ואשי היה מלטף אותה באהבה. והעיניים שלו נצצו בשמחה.
אשי עבד בעבודה סודית ומגניבה. אם הייתי מבקש מכם לדמיין מישהו שעובד בעבודה סודית ומגניבה, אני מניח שלא הייתם מספרים לי על דוד שמנמן וחמוד, חובב גינון, קומיקס, בירות בוטיק, גמדי גינה, בעלי חיים משונים ותחפושות פורים מצחיקות, שמסתובב בעולם עם ניצוץ ילדותי בעיניים. אבל כזה היה אשי. יום אחד, לפני כמה שנים, חבר שלי מהמילואים סיפר לי שהוא עובד עם אשי באותה עבודה סודית ומגניבה. איך הוא שם, שאלתי אותו, איזה מין בנאדם הוא. החבר שלי צחק בקול גדול, ואמר, אתה לא מבין איזה מלך דוד שלך.

*
לפני שנתיים וחצי בערך אמא שלי התקשרה אליי. הקול שלה היה סדוק ומוזר. שאלתי אותה למה היא נשמעת ככה, ואמא סיפרה לי שאשי חולה. שגילו לו סרטן. ושאנחנו מקווים לטוב. ניתקתי את השיחה. בעיניים שלי עמדו דמעות מלוחות. אבא שלי נפטר מסרטן. תוך ארבעה חודשים. ומהקול של אמא שלי הבנתי שהנה שוב הגיהינום דופק בדלת.
כמה ימים אחר כך התקשרתי לאשי. מה כבר יכולתי לעשות. אשי ענה, בקול שובב ומתוק. שלום יאיר, הוא אמר. שלום אשי, אמרתי לו. רציתי להגיד לך שהצטערתי נורא לשמוע על המחלה שלך. ושאני אוהב אותך נורא. אשי שתק לרגע, ואז אמר, תודה רבה יאיר. אחר כך הוא שאל אותי מה שלומי. אבל אני בקושי יכולתי לענות. בגרון שלי עמדו דמעות. הוא היה אדם כל כך מתוק. כל כך אהבתי אותו. לא רציתי שהוא ימות. אבל כמה חודשים אחר כך, יום לפני תשעה באב, הוא נפטר.

