המהפכה המשפטית יצאה לדרך. אין ספק כי השינויים שניצבים בפתח הינם מתבקשים, וטוב שהם נעשים – גם אם באיחור ניכר של יותר משלושה עשורים. במהלך תקופה ארוכה זו, רוב הציבור הישראלי ושלוחיו בכנסת האמינו בכל מאודם, כי מתקיימת קורלציה בין תפיסת הצדק למוסדות המשפט, בין התפיסה החוקתית (מושג שהפך בפתאומיות לדגם של "קדושה" חילונית-ישראלית) ובין המרתף הפוליטי שהתקיים מתחת לרדאר הציבורי בבית המשפט העליון. בשעה טובה המסך נקרע. עכשיו צריך לעשות בדק בית על אודות היקיצה האיטית ביותר שהתרחשה בהיסטוריה של הדמוקרטיות החטופות ולהסיק מסקנות שיטפלו בשורש הבעיה. אחרת חבל על כל המאמץ והטלטלה החברתית.
לצד כל התקוות שיש לתלות ברפורמה – אשר אמורה להחזיר את מערכת המשפט בישראל לפרופורציות טבעיות וצנועות בהרבה – אין לתת לתחושה המשכרת של היציאה לחופשי לטשטש את העיקר: הבעיה היא מוסדית ולא מהותית, וקוראים לה בית המשפט העליון. למרבה המבוכה, העוסקים ברפורמה מתעלמים כמעט לגמרי מראש הנחש, וכפועל יוצא – במהלך העשורים הבאים אנשי "מהפכת הנגד" עלולים למצוא את עצמם משחקים תופסת עם יריב בעל שבע נשמות, שהמציא את השפה ואת גבולות השפה בתוכה מתרחשת הרפורמה המשפטית. הנה, רק אמש פורסם כי הדיון בחוקתיות של ביטול עילת הסבירות – ייבחן בפני בג"ץ, ימים מספר לפני ראש השנה.
בלי משים, חסידי הרפורמה אוחזים בכל כוחם בענף אותו הם מבקשים לכרות. אלף ואחד ה"קודים הקדושים" שעומדים במוקד הדיון הציבורי הער; "מידתיות", "סבירות", "הציבור הנאור", "שלטון האליטות", "איזונים ובלמים", "ערכי יסוד", "דמוקרטיה מהותית", "ביקורת אפקטיבית" – עברו דרך ה"חיידר" של אהרן ברק. אסור להשאיר את הסיפור בתוך המגרש הביתי שלהם.
הצעד הראשון (והמבורך) ברפורמה אמנם הצליח, אבל הוא משול למעבר מתא לתא באותו בית כלא. רק אם הרפורמה תצליח לחצות את החומות של בית המשפט העליון – היא תפגוש את החופש גם מחוץ לחלום.
כל עוד ההכרעה בנושאים "ערכיים" תיוותר בידיו של בית המשפט העליון – לא יחול כל שינוי ממשי. ברקע אמנם נשמעים קולות של קרב אדירים בין "המחנה הלאומי" ל"מחנה הליברלי", אבל ההתגוששות מתרחשת מתחת לגלימה של ברק והיושבים על כסאו. אפשר רק לדמיין כמה עלובים אנחנו נראים בעיניהם כאשר אנו מנסים לכבוש עם רובי מים את המבצר המפואר שהם בנו.
כדי לחזור למצב המשפטי הנורמלי (שפסק במפתיע עם שקיעתה של מפלגת המערך בקלפי) – צריך לגדוע אחת ולתמיד את הקשר שנוצר בין בית המשפט העליון והכרעה בנושאים ערכיים. לשם כך יש להקים – כמו בהרבה מדינות אחרות ב"עולם הנאור" – בית משפט לחוקה, ובמקביל ליטול את סמכות ההכרעה בסוגיות ערכיות מידיו של בית המשפט העליון אחת ולתמיד.
מלבד הבעיות העקרוניות שמתעוררות בעקבות גיבוב הסמכויות התמוה שהפך את בית המשפט העליון לכולבויניק שקושש לעצמו מכל הבא ליד (מין יצור כלאיים המורכב מערכאת ערעור לעניינים אזרחיים ופליליים, ערכאת ערעור על החלטות של בתי משפט לעניינים מנהליים וערכאה הראשונה והאחרונה המכריעה בנושאים בעלי אופי חוקתי – גם אם אין חוקה), אין גם כל הצדקה מוסדית להמשיך לדבוק במבנה המוזר הזה, שכמעט ואין לו אח ורע בעולם כולו.
אמנם במהלך השנים נשמעו קולות קוראים במדבר להקים בית משפט לחוקה – הן מפי מלומדים באקדמיה, והן מפי פוליטיקאים (מימן ומשמאל), ומספר הצעות חוק הונחו על שולחן הכנסת (חשוב לציין במיוחד את הצעתו של ח"כ אליעזר כהן שהונחה על שולחן הכנסת בשנת 2000 זכתה לתמיכה של לא פחות מ- 52 חברי כנסת!), אך כל מי שניסה לקדם מהלך שכזה נתקל באגרוף המחץ של אהרן ברק אשר הכריז כי הוא רוצה "להרוג את הג'וק בעודו קטן". והוא הצליח בהחלט להרוג אותו.
מלבד ניסיונות הנפל הללו – היוזמה נקברה מתחת לאדמה. כל מי שהעז לחשוב בכיוון זה סומן כאויב הדמוקרטיה. ואין זה מפתיע: המונופול שהיה בידי בית המשפט העליון אפשר לו לפעול בלא כל הגבלה וללא כל ריסון. הם אפשרו לו לאבטח באזור סטרילי את "מוזיאון מפא"י" תוך שהוא מצליח להתעלות מעל הדמוקרטיה אשר בשמה הוא פועל, כביכול.
צריך להבין: הבעיה היא לא בסבירות ולא במידתיות, הבעיה היא בגוף שבוחן אותם.
