הדיון ב"חוק הנבצרות", על שלל מרכיביו – התיקון לחוק, הדיון בבג"ץ על התיקון לחוק והדיון הציבורי בשני אלה, הוא דיון עקר ומיותר. לא בגלל שהנושא חסר חשיבות, אדרבה, הוא חשוב מאוד, אלא בגלל שאיבדנו את היכולת לנהל אותו. דיון ציבורי פתוח הוא נשמת אפה של כל דמוקרטיה תקינה, שלא לומר של כל חברה מתפקדת, אבל דיון הוא החלפת טיעונים הדדית במטרה לשכנע בעדיפותה של עמדה אחת על אחרת, ואנחנו כחברה איבדנו את המרכיבים הדרושים כדי לנהל דיון. אין לנו יכולת להחליף טיעונים זה עם זה כי אנחנו מחולקים לשתי קבוצות, מיוצגות על ידי הקואליציה והממשלה מצד אחד והמורדים בראשות בג"צ מצד שני, שאיבדו את האמון הבסיסי ביותר זו בזו.
כל דיון נשען על האקסיומה שאומרת כי יש לצד השני טיעונים הראויים להישמע, ואפילו לפני הטיעונים שלו, הוא עצמו ראוי להישמע. אבל כשכל צד יוצא מנקודת הנחה שהצד השני מנסה להשתלט עליו במקום להגיע אתו לפשרה, ושכוונותיו אינן כנות, לא נשאר מקום להתרשם מטיעוניו. הם גם לא יכולים לשנות שום דבר מכיוון שהם נתפסים כנשק בארסנל המלחמתי שלו. אנחנו מוכנים להקשיב לצד השני רק כדי להפריך מיד את מה שיאמר מתוך חשש שעובר אורח תמים ישמע את דבריו וישתכנע מהם (ועוברי אורח תמימים כאלה שלא בחרו כבר צד הפכו למוצר נדיר עד מאוד, אם הם בכלל קיימים עוד). כולנו הפכנו לסוכני פרסום של המחנה אליו אנחנו משתייכים בעל כורחנו.
לכן אין כל כך טעם בעוד טור על התיקון לחוק יסוד הממשלה בעניין הנבצרות. קווי המתאר של הדיון הזה ברורים וידועים כל מי שמבין על מה בוערת המדינה כבר חצי שנה, והיא בוערת סביב שאלה אחת: "מי מחליט?". מחנה אחד סבור שהכוח להחליט החלטות שלטוניות במדינת ישראל צריך להינתן לנציגי הציבור הנבחרים ומחנה אחר סבור שהכוח הזה צריך להינתן בידי האנשים הערכיים ביותר במדינה. שתי התפיסות השלטוניות העתיקות האלה – הראשונה נקראת "דמוקרטיה" והשנייה "אריסטוקרטיה" או "אוליגרכיה" – נאבקות זו בזו בעוז והקרב הרעיוני ביניהן לבש בחודשים האחרונים בישראל לבוש פיסי מוחשי למדי בדמות שורת התנגשויות בין הממשלה, המייצגת את הדמוקרטיה, לתומכי האריסטוקרטיה שפתחו בסדרת מתקפות על המדינה במטרה להרתיע את הממשלה בכוח מליישם את תוכניותיה.
מי שמבין את קווי המתאר האלה של המאבק הפנימי הישראלי, מבין מיד, גם בלי לנבור בסעיפי החוק, את הוויכוח על "חוק הנבצרות". "נבצרות" הוא מושג משפטי המתאר חוסר יכולת של נושא משרה ציבורית להמשיך במילוי תפקידו. כמו בכל ויכוח אחר במדינה, גם במקרה הזה לשון המחוקק קצרה ותמציתית, ומכאן הוויכוח הוא רק יישום של אותה שאלה ישנה "מי מחליט?" על החוק הספיציפי הזה. בידי מי הכוח לפרש את החוק ולהחליט בפועל מי יוצא לנבצרות ומתי?
כמו שניחשתם לבד, תומכי הדמוקרטיה סבורים שעל הכנסת והממשלה לקבל את ההחלטה הזאת, ותומכי האוליגרכיה סבורים שהיועץ המשפטי לממשלה צריך לקבל אותה. אז כדי למנוע את מה שהדמוקרטים תופסים כהתערבות מופרזת של מערכת המשפט, הלכה הממשלה ותיקנה את החוק כך שיגדיר במפורש שאך ורק הממשלה יכולה להוציא לנבצרות את ראש הממשלה ורק מסיבות רפואיות. אלא שכאמור, כל עוד לא הוכרעה השאלה העיקרית "מי מחליט?" אין טעם בתיקוני חקיקה, מכיוון שבג"צ שומר לעצמו את הזכות להחליט שלכנסת אסור לתקן תיקוני חקיקה כאלה, או שמותר אבל לא כעת, או שמותר כעת אבל בכוחו של בג"צ לבטל אותם לעת הצורך וכן הלאה והלאה חד גדיא חד גדיא. סביר להניח שעמדתכם בנידון נגזרת משייכותכם הסיעתית. אם אתם תומכי הדמוקרטיה אתם בעד התיקון של הממשלה ואם אתם חסידי האריסטוקרטיה אתם נחרדים מהמחשבה שהכוח הזה ישלל מנציגי מערכת המשפט. כך ששוב, אין טעם בדיון.
מאבק הכוחות האימתני הזה נמצא כרגע במצב דומה לזה של מלחמת החפירות בין צרפת לגרמניה במלחמת העולם הראשונה – תיקו מאיים ומדמם בו כל צד מתאמץ להתלהב מניצחונות מקומיים וחסרי משמעות, בשעה שכל יום לחימה מסב לשני הצדדים נזק רב יותר מכל תועלת שניצחון עתידי יכול להביא. זה לא טור אופטימי. מצטער.
