הספקנים והמתנגדים להסכם שלום בין ערב הסעודית, ישראל וארה"ב, וגם אלה המנסים באופן אקטיבי לחבל בהסכם כזה – טועים. הם טועים לגבי הסיכויים להסכם (לדעתי הם גבוהים), טועים לגבי הסיכונים וטועים לגבי הערך שהם מייחסים לפריצת דרך כזו לשלום.
בימין הישראלי מזדרזים להתנגד לעסקה ומכנים אותה "מלכודת דבש לישראל" ואפילו "מעשה התאבדות". הימין בעיקר חושד שהשמאל באמריקה ידרוש תשלום מדיני כבד מישראל, כמו הקפאת התנחלויות או נסיגות טריטוריאליות ביהודה ושומרון, לצד ריסון ישראלי במלחמתה בטרור הפלסטיני. בנוסף, הימין הישראלי גם חושש שראש הממשלה נתניהו מתכנן להשתמש בהסכם עם הסעודים כתירוץ לפרק את קואליציית הימין הנוכחית ולנוע לעבר המרכז, תוך כניעה לדרישות המדיניות שפורטו לעיל.
בשמאל של הפוליטיקה האמריקנית יש המתנגדים להסכם עם הסעודים והישראלים, רק בשל הסלידה העזה שהם רוחשים לבן סלמאן ולנתניהו. בחוגים פרוגרסיביים כל "ניצחון" לממשלות הרעות של סעודיה וישראל הוא בגדר דבר שלא ייעשה, גם אם יש בו היגיון אסטרטגי וגם אם יש סיכוי שישפר את סיכויי ביידן להיבחר מחדש.
הם עסוקים בפירוט כל הסיבות לכך שאין לסמוך על בן סלמאן ונתניהו, ובהרכבת רשימות ארוכות של כל הדברים שמנהיגי המזרח התיכון יהיו "חייבים לעשות" לפני שיקבלו אחיזה כלשהי בוושינגטון של ביידן. זו גישה שמחסלת כל סיכוי להסכם.
לגבי ערב הסעודית, המשמעות היא שהיא "חייבת" להפסיק את תיאום שוק הנפט עם הרוסים, ולהרחיק עצמה מסין בכל העניינים הדיפלומטיים והמסחריים. לגבי ישראל, המשמעות היא שהיא "חייבת" לנטוש לצמיתות את התוכניות לספח את הגדה המערבית, "חייבת" לעצור סופית את הרפורמות במערכת המשפט, "חייבת" להפסיק את כל פעילות ההתנחלויות ולפרק מאחזים, "חייבת" לסגת משטחים ולתת יותר כוח לרשות הפלסטינית וכדומה.
הדרישות האלו הופיעו ברובם בטורו של טום פרידמן לפני שבועיים בניו יורק טיימס וצוטטו בכל העולם משום שהגיעו לכאורה ישר מפי הסוס (הנשיא ביידן), אך חלקים גדולים מהטור לא היו כלל ציטוטים. כאשר קוראים בעיון בין השורות, מתברר שפרידמן עסק פחות בהצגת דעותיו של ביידן ויותר בהצגת דעותיו הפרטיות שלו עצמו, כדי לחסום את ביידן ולמנוע ממנו לעשות את "הטעות" של עסקה אמריקנית-סעודית-ישראלית. פרידמן שש להערים מכשולים בנידון.
ואף על פי כן, התחושה שלי היא שהסיכויים להסכם גבוהים, שהסיכונים ממנו ניתנים לניהול ושהערך של עסקה כזו הוא גבוה מעל ומעבר.
עבור ישראל, לנורמליזציה עם סעודיה יש ערך רב מאוד. היא תשים קץ ל-120 שנה של מלחמה אידאולוגית שהעולם הערבי מנהל נגד שיבת היהודים לציון, ותנחית מכת מוות על המתקפה של הפרוגרסיבים על הלגיטימיות של ישראל (בייחוד אם השלום יתווך על ידי נשיא דמוקרטי). מדובר במהלך כמעט משיחי בחשיבותו, שיבסס לעומק את הקביעות של ישראל באזור ואת מעמדה בעולם.
לאור זאת, אני סבור שהשגת שלום עם סעודיה מצדיקה ביצוע התאמות מסוימות. לא מדובר בשלום בכל מחיר, אלא בהתאמה סבירה.
לא הייתי מבטיח נסיגות טריטוריאליות, לא הייתי מתיר שמץ של פגיעה במאבק הישראלי בטרור של פלסטינים, ולא הייתי מציע כניעה לוויתורים כלפי איראן בסגנון אובמה. אני גם מאמין שצעדים כאלה לא יידרשו. הסעודים מצפים ללא יותר ממס שפתיים כלפי הפלסטינים, וללא פחות מהתנגדות תקיפה כלפי איראן.
מה שעשוי להיות נחוץ לתהליך של הסכם שלום מלא עם ריאד בחסות וושינגטון הוא התאמות מעשיות (שנתניהו בכל מקרה יעדיף), כמו הכנסת מנהיגי האופוזיציה לממשלה, דחיית רפורמות משפטיות נוספות, ואולי אף הבטחה, למשל, לא לספח את יהודה ושומרון בחמש השנים הבאות.
אם זה מה שנדרש כדי לעשות היסטוריה, לסיים את החרם על ישראל בראשות סעודיה (וכתוצאה מכך גם לדחוק עוד יותר את הפלסטינים למצב שבו הם ייאלצו להתפשר בעל כורחם עם ישראל, אינשאללה) – אזי זה מה שראוי לעשות.
יש לחזור ולומר: שלום עם סעודיה אינו חייב לגבות מחיר שיחליש את ישראל או יחזק טרור פלסטיני. אבל מהתאמות במדיניות הישראלית לפי קווי המתאר שצוינו כאן – אין סיבה לחשוש. זו הזדמנות מגה-היסטורית, שאסור לפספס.
